הרהורים מפה ומשם בחג הסוכות

אני האתאיסט ישבתי בסוכה ואימצתי ללבי את האתרוג, שיש בו טעם וגם ריח. כיבדתי את המסורת היפה, והתייחסתי לאדם הנושא אתרוג כמי שיש בו הרבה טעם של תורה והרבה ריח של מעשים טובים. נטלתי את הלולב שיש בו טעם - כי הטעם מסמל את האדם שיש בו תורה ולמרבה הצער אין בו ריח, אין בו מעשים טובים. נטלתי בנפרד את ההדס, שאין בו טעם, ובכך הוא מסמל אדם שאין בו תורה, אך התברך בשלל מעשים טובים מוסריים וערכיים, כי יש לו ריח. נותרה הערבה, נטולת ריח ונטולת טעם, המסמלת את האדם שלא התברך בתורה וגם לא במעשים טובים.

אני האתאיסט, שבה את לבי מוסר ההשכל אותו שמעתי מאבי בילדותי בסוכה - כוחה של החברה הוא בכך, שהאתרוג המצויד בטעם וריח מעניק לערבה שאין בה ריח ואין בה טעם, תורם לה מתורתו וממעשיו הטובים. הלולב מעניק להדס את החסר לו מטעמו - תורה, וההדס מעניק ללולב מריחו - ממעשיו הטובים. כבשה אותי הסולידריות החברתית - מי שיש לו בשפע מעניק בחום ובאהבה לזולתו שאין לו - ובכך נבנית עוצמתה וחוסנה של חברה ערכית. כך נבנה חוסנה של חברה, כשכל ארבעת המינים מאוגדים יחדיו וצמודים זה לזה.

מארבעת המינים התרוצצה רוחי למשפט שכתב הלוחם בגטאות בשואה האיומה, ואותו לוחם הוא מפקד בגבעתי בהגנה על יד מרדכי ונגבה מול צבא מצרים, המשורר אבא קובנר שכתב: "ההלכה היא בשבילי מקור השראה ולא מקור סמכות". משפט זה ליווה אותי במהלך חג הסוכות. זו גישה המובילה אותי לראות בתורה ובהלכה נכסים רוחניים יקרים בחייה של היהדות - נכסים המעניקים מתן בכורה למוסר ולא לפולחן ולטקס, גישה הפותחת שער לפלורליזם מכבד זרמים וגישות.

זו גישה המובילה אותי לאמץ יחסי גומלין בין התרבות היהודית ובין נכסים רוחניים בתרבות העולם. גם אם אינני מתלהב מנחלי הדמים בציווי להקריב שבעים פרים בחג הסוכות בבית המקדש, הרי אינני יכול להישאר אדיש לנוכח העובדה שמעצבי המסורת של היהדות ביקשו קורבן שבעים פרים למען שלומה של האנושות כולה, למען כל עמי העולם, למען כל ברואי בצלם. במתח שבין המאמצים את "עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כ"ג, 9) ובין "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׁרָאֵל... הֲלוֹא אֶת יִשְׁרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר" (עמוס ט', 7), אני עם עמוס.

בחג הזה אני מאמץ את הקריאה המופנית אליי מספר דברים ט"ז, 11-12, הדורשת ממני: "חַג סֻכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ... וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ... וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה...". בחג הזה אני מאמץ את הגישה של חברה המבוססת על אדנים של שוויון חברתי, חפה מכל שנאה לזר, רואה בו כאזרח הארץ הזו - אני והגר מחויבים "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'..." (שם, 15). יתרה מזאת, דורשים ממני מוסרית וערכית לזכור "כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם" (שם, 12), ורגישות זו מחייבת אותי במיוחד כיום.

חשוב לי שהיהדות תונצח בין עמי העולם כיהדות של חסד, כיהדות של ראיית כל ברואי בצלם באותה דרגה, ולא בבחינת מי ש"בַּגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כ"ג, 9). חשוב לי שהיהדות תונצח כשגרירה המייחלת בתפילה ובמשאלה לממטרי גשם על אדמה צמאה למים; כשגרירת שלום בין עמי העולם שיכתתו טילים לאתים ופצצות מגורענות למזמרות; שהיהדות תונצח כשגרירה הנושאת צעדים מעשיים של בשורה, שלא ישאו עוד גוי אל גוי אימת אטום ולא ילמדו עוד מלחמה; שיפריחו רחפנים עמוסי ניחוח פרחים ולא רחפנים נושאי אימת מוות.

חשוב לי שבני עמי, אשר ידעו סבל רב כמיעוט לאומי וכזרים במהלך היסטוריה ארוכה וקשה של רדיפות חובטות ועוקדות חיים, יפתחו בקרבם רגישות יתרה למיעוט ולזר החי בקרבם. חשוב לי שנפתח בארצנו ריבונות רגישה למצוקה ולסבל של אחרים, ונסיר מתוכנו את אימת "עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". נאמץ ריבונות הכרויה גם לערכים אוניברסליים והומניים. באמת ובתמים תהיה זו ריבונות הכרויה וגם רגישה למאווייו הלאומיים של מיעוט החי בתוכנו.