נתחיל בעובדות. מני נפתלי מספר, שעובדת במשרדו של עו"ד יוסי כהן העבירה לו טיוטת תצהיר של שרה נתניהו בתביעתו נגד משרד ראש הממשלה. את הטיוטה הוא נתן לעורכת דינו, נעמי לנדאו ונאוה פינצ'וק-אלכסנדר, אשר הגישו אותה לבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים.

המדינה ביקשה לחייב את נפתלי להגיש תצהיר בו יפרט כיצד הטיוטה הגיעה לידיו. לנדאו ופינצ'וק-אלכסנדר ביקשו להטיל חיסיון על התצהיר, כך שרק הנשיאה דיתה פרוז'ינין תראה אותו, בנימוק שהוא עלול לפגוע בפרטיותם של צדדים שלישיים. פרוז'ינין נענתה זמנית לבקשה והורתה להגיש את התצהיר במעטפה סגורה ללשכתה.


טענה צבועה


עכשיו נעבור למשמעויות, והן חמורות. אולי החמור מכל: כאשר לנדאו ופינצ'וק-אלכסנדר קיבלו את הטיוטה, וכאשר נודע להן מהיכן הגיעה - היה אסור להן לעשות בה שימוש כלשהו. נחדד את הדברים. הלקוח אמר לעורכות הדין, שמקורו של המסמך במשרד עורכי הדין שייצג/מייצג את שרה נתניהו. המשמעות: על המסמך הזה חל חסיון עו"ד-לקוח. מי שהעביר אותו לנפתלי (לגירסתו), ביצע עבירה אתית וכנראה גם עבירה פלילית. לפיכך, לנדאו ופינצ'וק-אלכסנדר השתמשו במסמך שאסור היה להן בכלל לראות אותו, ואולי אף השתמשו ברכוש גנוב.

במקום להחזיר את הטיוטה למשרד כהן, או לכל הפחות להשמיד אותה, עורכות הדין הגישו אותה לבית הדין, ועוד אמרו בצביעות רבה שעשו זאת כ-officers of the court. ולא סתם הגישו, אלא ביקשו שהיא תשמש כראיה. מושכלות יסוד בדיני ראיות: רק מי שערך מסמך או נוגע אליו ישירות יכול להגיש אותו כראיה. ובמקרה שלנו: רק יוסי כהן ושרה נתניהו יכולים להגיש אותו. וליתר דיוק: איש אינו יכול לחייב אותם להגיש אותו, בשל החיסיון העומד בבסיס פעולתם של עורכי הדין.

סיכום ביניים: לנדאו ופינצ'וק-אלכסנדר הגישו לבית הדין מסמך שאסור היה להן לגעת בו, בבקשה שבית המשפט יעשה בו שימוש שהוא לא יכול לעשות. וזה מבלי שנדבר על עצם השטות שבהגשת גירסתו של הצד השני. כי מה הן רוצות? להצביע על סתירות בגירסתה של נתניהו? הרי הגירסה הזאת טרם הוגשה, ובכל מקרה - טיוטה אינה מלמדת דבר. היא לא גירסה ולא בטיח; היא תרשומת זמנית חסרת כל משמעות. הן רוצות להראות שיש תצהיר למרות שהמדינה לא הגישה כזה? גם את זה לא צריך; הרי פרוז'ינין הורתה למדינה להגיש את תצהירה של נתניהו תוך ארבעה ימים.


פתאום הפרטיות חשובה לו


עכשיו נעבור לבקשת החיסיון. אותו נפתלי, שאין לו שום בעיה ללכת וללכלך בפומבי על המתרחש בחדרי-החדרים של בית ראש הממשלה, טוען פתאום שאינו רוצה לפגוע בפרטיותם של צדדים שלישיים. כלומר, המוסריות שלו ושל עורכות דינו היא בערבון מוגבל וכפופה לאינטרסים ולצרכים שלהן.

אבל, במחשבה שנייה, מה אני בא בטענות למי שהפר את חובת הסודיות עליה הוחתם ואת חובת האמון עליה הופקד? מה אני בא בטענות למי שעכשיו מגייס כסף מתרומות בטענה שהוא מנהל מאבק ציבורי? מה אני בא בטענות למי שהדרג המקצועי (!) במשרד ראש הממשלה מספר כיצד הרביץ למאבטח אחר וכיצד רימה את המדינה וקיבל שכר כפול ומשולש?

יתרה מזו: בבקשה נאמר, כי נפתלי ואדם נוסף קיבלו מאותו מקור "מסמכים נוספים שתוכנם אף הוא עלול להיות חסוי ו/או לפגוע בשמם הטוב של צדדים שלישיים ו/או להפר הוראות דין אחרות". תקראו שוב כדי להאמין. יש כאן תופעה נרחבת של גניבת מסמכים, שתוכנם עלול להוות עבירה על החוק. נפתלי מקבל אותם, שומר אותם לעצמו - ולעורכות דינו זה לא מפריע.


בואו נגן על עבריין


ולעצם בקשת החיסיון. במילים פשוטות היא אומרת: מישהו עבר על החוק, ועכשיו בואו נגן עליו. לא בגלל שיש לנפתלי חיסיון חוקי כלשהו; הוא לא עיתונאי, הוא לא שירותי הביטחון, הוא לא שירותי הרווחה. הוא תובע בהליך אזרחי, שהשיג מסמך בדרך לא-חוקית. ולא בגלל שמי שגנב את המסמך שירת מטרה ציבורית כלשהי; מדובר בגניבה פשוטה למטרות אנוכיות. אבל בואו נגן עליו, כי - ובכן, כי זה עלול לפגוע בו. ולמה זה עלול לפגוע בו? כי ברור שהוא עשה מעשה פסול. בואו נתן לו מעמד של מעין-עד-מדינה, בהליך אזרחי מקוצר.

יתרה מזו: מה שנפתלי ועורכות דינו מבקשים הוא, שהצד שכנגד - המדינה - לא תוכל לבחון את מקור המסמך. כן, אותו מסמך שהם עצמם מבקשים להגיש כראיה. במילים אחרות: נפתלי רוצה להגיש כראיה מסמך, תוך עקיפת כל דיני הראיות, ולא מוכן אפילו שהצד השני יידע מהיכן המסמך הגיע לידיו. המילה "חוצפה" קטנה על זה.

כאמור, פרוז'ינין נתנה זמנית חיסיון. יש לקוות, שהיא תסיר אותו מיד אחרי שתקרא את התצהיר. אם מישהו ביצע עבירה - אין שום סיבה להגן עליו. נפתלי ועורכות דינו היו צריכים לחשוב על כל זה לפני שקיבלו מסמך גנוב, לפני שעשו בו שימוש פסול ולפני שביקשו מבית המשפט לקבל אותו בניגוד לחוק. ועל זה כבר אמרו חכמינו: עבירה גוררת עבירה. וכדי שלא ייצא עבריין נשכר, התצהיר הזה חייב להיות גלוי לכל.