היום שבו ביריוני התקשורת נפלו

1. ביממה שאחרי ההלם הגדול מתוצאות האמת, עשה רושם שמה שהכעיס את העיתונאים יותר מכל הוא הידיעה שתפקידם כמכשפי השבט התייתר. גם תפקיד נער התוף כבר לא מוצע להם. הציבור מסתדר בלעדיהם. בעבר הרחוק קמו לנו נביאים ששימשו צופה לבית ישראל. את תפקידם ירשו חכמי ישראל. בעידן החדש, עם התעוררות העם היהודי מתרדמת בת מאות שנים, תפסו הסופרים והמשוררים את התפקיד, ואיתם האינטלקטואלים.

בעשורים האחרונים, דומה היה שהעיתונאים קיבלו את ההובלה בנושא. לא עוד. התקשורת הישראלית שכחה שתפקיד הנביא, האינטלקטואל, איש הרוח וכרוז השבט, הוא לא רק לייסר את העם, להוכיח אותו על מצוקותיו ועוולותיו, אלא גם לעודד אותו, לחזק ברכיים כושלות, לעמוד לימינו בעת צרה, להאמין בתקוותו, בערכיו, בצדקת קיומו.

2. מערכת הבחירות הזאת הביאה לשיא תהליך ארוך שבמסגרתו התייצבה התקשורת, כמעט כגוף אחד, בצד אחד מסוים של המפה הפוליטית. היא הפכה להיות עיתונות של שבט מסוים, למרות שהתיימרה לייצג את מגוון הקולות בעם. בחרון אף, בכעס עצום, עיתים בשנאה, היא נזפה בנו על דעותינו והכתיבה לנו מה לחשוב, מה לומר, מה לאהוב ומה לשנוא. בעיקר היא הכווינה אותנו לבחור בחירה מסוימת בקלפי.

החודשים האחרונים הביאו למיאוס גובר והולך של חלקים ניכרים בציבור כלפי התקשורת. האזרח הממוצע ראה את ראש ממשלתו עומד בליבה של וושינגטון ונלחם על עמדתה הצודקת של ישראל. הוא צפה בו מכריז לכל העולם "עם ישראל חי", ושגם אם העולם יעמוד מנגד במלחמתנו מול הרשע האירני - אנחנו לא ניאלם דום אלא נפעל להסרת האיום. בפשטות. בגאווה. במסורת היהודית מעמד כזה מקבל את התואר "קידוש השם"; שם ישראל בעולם מקבל חיזוק ותוכן והצדקת קיום.

אבל גם אם העם חווה את המראות, הפסקול שנתלווה אליהם היה נרגן, שלילי, מבזה. הציבור יודע בחוכמה להבחין בדיסוננס הבולט הזה. עיתונאי ישראל רצו שנחשוב אחרת על מה שראינו בעצמנו. אני נזכר בנחום ברנע שהוסיף חטא על פשע, שעה שכתב שביציע הקונגרס ישבו "המיליארדרים היהודים" ודאגו שנבחרי הציבור האמריקנים יתנהגו כראוי כלפי ראש ממשלת ישראל. היהודים שולטים בפוליטיקה האמריקנית באמצעות כספם, כתב אחד מבכירי עיתונאי ישראל - והמדינה לא רעדה.

מדוע תרעד? ברנע הוא מוביל דעה. הוא ענה למשאלת ליבם של רוב העיתונאים, העורכים והמגישים, וביזה את בנימין נתניהו, עניין שהוא קונצנזוס תקשורתי (על הדרך ביזה את כלל חברי הקונגרס והסנאט האמריקנים). הוא ביטל את הישגיו והציג אותו כמטרד לאינטרסים הישראלים האמיתיים, ומה זה משנה אם השתמש במפגיע בטענה אנטישמית המופיעה ברב המכר העולמי, "הפרוטוקולים של זקני ציון", על היהודים השולטים בעולם.

3. ברנע כותב בידיעות אחרונות. גם שמעון שיפר, סימה קדמון ושלל הכותבים שם, רובם ככולם (למעט עלי תאנה בודדים) אוחזים בעמדות שמאל מדיניות ותרבותיות מובהקות. מ"ידיעות" יצאה תורה לתנועות השמאל העממיות שחווינו בשנים האחרונות: שנאת ההתיישבות, שנאת הימין, הדתיים, החרדים, המזרחים, מנשקי המזוזות, וכמובן שנאת נתניהו כסמל וכמנהיג של קואליציית המיעוטים הזאת שהיא רוב מובהק של הציבור.

ההתגייסות הברורה והחד-משמעית של "ידיעות" ואתר האינטרנט שלו ynet לטובת השמאל לא הפתיעה. "ידיעות" נכבש בידי השמאל כבר במחצית השנייה של שנות ה-80. הוא נתקע שם, ולא רק הוא: רוב השמאל הישראלי סובל מקיבעון פסיכולוגי. מבחינתו, שום דבר לא השתנה במערכת הגיאופוליטית באזור, לא במדינות ערב ולא בישראל.

כאילו לא עברנו את כל הניסיונות הנוראים ביותר, החל מהסכמי אוסלו וחורבן גוש-קטיף, דרך גלי הפיגועים וההתאבדויות, האינתיפאדות והמלחמות (חומת מגן, לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן). זה לא מספיק להם. הבעיה שלהם היא נתניהו.

אנשי שמאל רבים התהללו חוגרים כמפתחים והתנבאו ביהירות על "סוף עידן נתניהו", ועוד הוסיפו גידופים ונאצות כיד רוחם הטובה. ובכן, מה שמסתמן הוא דווקא סוף עידן נוני מוזס. קואליציית מוזס שהוקמה בכנסת היוצאת (הכנסת ה-19) איבדה מכוחה באופן משמעותי.

בילדותי, היו בשכונה טיפוסים חברתיים שנהגנו לכנותם "עברייני צעצוע". הם נהגו להתרברב, לנבל פה ולגדף את יריביהם בעסיסיות. הם לא בחלו להטיל אימתם על הסביבה באלימות. מבחן הצעצוע שלהם היה כשהתייצבו מולם אחרים שהחטיפו להם לא פחות ואולי יותר. או אז הם היו נמנעים מלהיתקל בהם או שהתלוננו אצל הגדולים ש"הרביצו להם".

4. עד לא מזמן זה היה מעמדו של ידיעות אחרונות: הבריון של השכונה. עיתון ששלט ללא עוררין בפוליטיקה ובתרבות בישראל. בחסות הפופולריות חסרת התקדים שלו, הוא שיווק את השמאל הישראלי כתרופה לחולאי החברה והצביע על האידיאולוגיה של הימין והציונות הדתית כסכנה ברורה ומיידית לחברה הישראלית.

אפשר לסמן את תחילת העידן עם סידרת מאמריה של הסופרת המנוחה שולמית הראבן בספטמבר 1985 "איקל'ה (עולמו של איקל'ה גוטקינד [שם בדוי], איש גוש אמונים)". היא שירטטה שם דיוקן מופרך ומתנשא של הצעיר הדתי האידיאליסטי ובעצם של הימין הישראלי. הנה תחילתו:

"את דברינו על חלקיה גוטקינד, המכונה איקל'ה, מן הראוי לפתוח בדבר של שבח: איקל'ה נמנה עם אותם מתי-מעט, בארץ ובוודאי בעולם, המייחסים חשיבות גדולה לרעיונות ומוכנים לממש אותם. בכך הוא נבדל מהפרגמטיסט המצוי, שהוא רוב מניינו ובניינו של עולם. אבל עם יכולתו לתפוס רעיונות במלוא היקפם, גוף הידע שלו ויכולת הבקרה והחשיבה האוטונומית שלו פגומים, נמצא שהוא מסוכן לאין ערוך מן הפרגמטיסט המצוי, ויכולת ההיזק שבו גדולה מאוד". כמו לא עברו שלושים שנה, מאז שפורסם הטקסט הזה במוסף "ידיעות" של יום הכיפורים וסוכות תשמ"ו. רק בחודש האחרון שמענו טקסטים דומים (עמוס עוז ויאיר גרבוז ועוד אלף כותבים מאותו שבט זועם).

5. ביוני 1989 פירסם "ידיעות" את הטקסט המכונן של השמאל הישראלי. הוא הדפיס אותו במקום של כבוד על פני עמוד שלם ללא הסתייגות או הצבת דעה נגדית. אלה היו דברים שנשא אדמו"ר השבט, הסופר עמוס עוז, בהפגנת "שלום עכשיו" בכיכר, שבהם אפיין את יריביו האידיאולוגיים: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות. מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב, על-מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף".

אלו טקסטים של אנשים שאבני הבניין היסודיות של עולמם הן מילים. זאת אינה פליטת הפה המפורסמת של דודו טופז המנוח על הצ'חצ'חים והשי"ן גימ"לים שבליכוד. אתם מבינים את מי ניסה יאיר גרבוז לחקות בגמלוניותו? כשקוראים היום את נחום ברנע או כששומעים את רזי ברקאי או כשצופים באמנון אברמוביץ' (ודומיהם הרבים), צריך לזכור שאלה הטקסטים המכוננים שלהם. מדובר בדינוזאורים מהעידן ההוא, ומשם - משנות ה-70 וה-80 העליזות - הם מדברים אלינו כיום.

ממרחק השנים אפשר לפטור את הטקסטים המרושעים הללו כנאיביים. להזכירנו, מדובר בשנות ה-80, לפני הניסויים הגדולים. לא כך בשנים האחרונות ולבטח במערכת הבחירות הנוכחית: נוכחותם של טקסטים דומים למאות ולאלפים בשמאל הישראלי, כלפי "ישראל השנייה" (וכן, לצורך העניין, בנימין נתניהו הוא מנהיגה של ישראל השנייה) ב-2015, מעידה על קיבעון פסיכולוגי ומחשבתי ראוי לציון, ועל עומק דברי חכמינו: "הפוסל - במומו פוסל". צאו וחישבו: "גוף הידע, יכולת הבקרה והחשיבה האוטונומית" של מי פגום?

תהיתי אם כדאי להביא זאת, אבל יש משהו מרתק בדיבור החופשי של מי שמחשיבה עצמה סופרת (במסורת חז"ל "סופרים" היו מי שספרו את המילים במגילות הקלף של ספר הספרים, ובלשוננו: שקלו היטב את מילותיהם) והטקסט הראשון שהיא מנפקת לחלל העולם, מייד עם היוודע תוצאות הבחירות, הוא זה: "לכל עם יש את השלטון שהוא ראוי לו. תחי הטיפשות, הרשעות והתודעה הכוזבת. תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזוינים. ניצחתם. רק המוות יציל אתכם מעצמכם". אלונה קמחי, לשירותכם. האמת היא שיגאל סרנה מנצח אותה בגידופיו וכן שורה ארוכה של כותבים בעלי חשיבה טוטליטרית הבזים לנו.

6. ביממה שחלפה מאז ניצחון הימין בבחירות שמעתי מספר דיונים על "חשבון הנפש" של התקשורת. שטויות. זה לא אמיתי. עיקר הדיונים נסב על השאלה היכן טעתה התקשורת בניבוי התוצאות ולא בהתגייסותה המלאה והמפחידה נגד נתניהו ובוחרי הימין ולטובת מפלגות השמאל.

הנה תמצית הסיפור בקליפת אגוז רדיופונית: רזי ברקאי ואילנה דיין מראיינים את עוזי בנזימן לבדו. שלושה אנשי שמאל מדברים בינם לבין עצמם על חשבון נפש. בנזימן הוא איש הממסד התקשורתי הישן, וביטאונו, "העין השביעית", מנסה לייצר אורתודוקסיה תקשורתית עם חוקים ונוהגים שנועדו לשמר את הסדר הישן. משם נובעת גם הביקורת שלהם על ידיעות אחרונות, וכמובן התיעוב הקבוע שלהם כלפי ישראל היום, שמשך את השטיח מתחת לסדר התקשורתי הישן.

הם לא מכירים בעוול ארוך השנים שחטאה (ומוסיפה לחטוא) בו התקשורת הישראלית: השתקת רוב הציבור וגזילת (כמעט) כל המיקרופונים לטובת קבוצה קטנה בחברה. כתבתי השבוע לאשת תקשורת ידועה: "נסי לדמיין את תחושתי במשך עשרות שנים - לא הייתה לי לשכמותי כתובת בתקשורת, לא עוגן או נמל בית, במה ביתית כלשהי, שבה לא נעמוד כעניים בפתח ונבקש חסדים או הגינות ממגיש זה או עורך זה. חשבי על מציאות שבה אני מיעוט נצחי באולפנים (חמישה מולי בערוץ 10 ושלושה בגל"צ. עניין שבשגרה)".

החבורה הזאת לא עברה מעולם את חוויית ההשתקה שהימין חווה, ולכן מדובר בחשבון נפש מלאכותי שמשמר את שליטתם במוקדי הכוח, גם אם איש לא בחר בהם. יעל דן שאלה מדוע אני מתייחס לדיין וברקאי כאנשי שמאל. התשובה קלה: אני בוחן את הטקסטים שלהם. לצורך העניין - הטקסטים המילוליים שהם משדרים, מושאי השידור, הנושאים, השאלות.

גם את ההשוואה בין היחס שמקבלים אנשי ימין לזה של אנשי שמאל. זאת מלאכה שכל סטודנט בשנה ראשונה בחוג לספרות יודע לעשות: לחלץ את "המחבר המובלע" מתוך הטקסט, כלומר לגלות מה חושב הסופר על דמויותיו, ולצורך העניין - מה חושב העיתונאי על מושאי סיקורו.

רזי ברקאי לא יעשה חשבון נפש על שידוריו בחודשים האחרונים: פמפום התעלולים התקשורתיים שנועדו להכפיש את נתניהו ובאמצעותו את הימין ולהשניא אותם על הציבור: החל מהבקבוקים ומני נפתלי וכלה בדחיפת "מסמך הוויתורים" השקרי שידיעות אחרונות פירסם, מבלי לספר למאזינים שדניס רוס, לא מאוהדי נתניהו, מי שהיה אחראי למו"מ אז מטעם האמריקנים, הודיע במפורש שהמסמך הזה אינו עמדת נתניהו אלא טיוטה של עמדת האמריקנים.

7. תארו לעצמכם את מערכת הבחירות הנוכחית בלי ישראל היום ובלי הרשתות החברתיות - צמרמורת. הניצחון בבחירות הללו הוא גם ההוכחה להשפעה של ישראל היום. הברנז'ה העיתונאית יכולה להתעלם, אבל הציבור השמרני-ימני בישראל קיבל בית תקשורתי. אנחנו היינו עלה התאנה של התקשורת, שרובה ככולה בחרה צד פוליטי הפוך.

זאת הסיבה לכישלון התקשורת בבחירות הנוכחיות. אתם חיים בתוך האבטיח הקטן שלכם, בתוך התודעה המלאכותית שיצרתם ושלפיה ניחנתם ביכולת ראייה שלא הוענקה לנו, בני התמותה. אבל האמת היא שלא רק בניבוי הבחירות נכשלתם, אלא בשלל האקספרימנטים הפוליטיים של העשורים האחרונים - החל מתמיכתכם חסרת הסייגים בהסכמי הדמים באוסלו דרך דריסת ההתיישבות ב"הינתקות" וכלה בהתנשאות התרבותית הקבועה כלפי ישראל השנייה.

הביקורת שנשמעה מצידכם כלפי גרבוז הייתה במסגרת כללי התקינות הפוליטית, כי הוא היה גלוי מדי ועשה זאת מהמקפצה. לא עשיתם זאת מספר שבועות קודם לכן, כשעמוס עוז אמר דברים דומים על 70 אחוזים מאזרחי ישראל, ש"אינם קוראים ספרים אבל קוראים 'ישראל היום'". עוז מסר את רוח הדברים לגרבוז שהשלים את התמונה: לא רק ששבעים האחוזים הללו אינם קוראים ספרים; הם מנשקים מזוזות.

העובדה שדבריו של עמוס עוז נפלו על אוזן קשבת ולא זכו לשמץ של ביקורת, בעוד דבריו של גרבוז כן זכו לביקורת, היא שוות ערך להצגה של חשבון הנפש: הביקורת שלכם סלקטיבית ואינה אמיתית; היא תלויה במידת הנזק שלהערכתם התבטאויות כאלה גורמות לרעיונות שלכם.

8. מהיכן אני יודע שלא יהיה חשבון נפש? מכך שמייד לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, החלה התקשורת לפמפם את הפחדותיה הישנות בדבר "ממשלת ימין-חרדים צרה". כמעט 70 מנדטים ועדיין צרה צרורה. הסכמי אוסלו - הגורליים ביותר מאז קום המדינה - עברו על חודו של קול בודד, קנוי, ואיש לא דיבר אז או הזכיר את צמד המילים "ממשלה צרה".

איש התקשורת המוערך והוותיק, יעקב אחימאיר, כתב השבוע את הדברים הבאים: "מצפייה בתוכניות השיח הפוליטיות בערוצים, אני מתרשם כי כמה ממנחי התוכניות לא מודעים לכך שמערכת הבחירות הסתיימה וישנן תוצאות. הם, על כל פנים, ממשיכים בשלהם".

אפשר לקוות שבפרספקטיבה היסטורית, הבחירות שנערכו השבוע יהיו קו פרשת המים שיביא למהפך המקווה גם בתקשורת הישראלית.