יש מהצד האחד של המִתרס הפוליטי בישראל מיעוט נאור, משכיל ויפה-נפש, בעל ערכים אוניברסליים ודמוקרטיים נעלים, מיעוט שדוגל בשִוויון מלא ובשלום. ולא חשוב שהמיעוט הזה, כששלט כאן עשרות שנים, רק הגדיל פערים בחברה ואת פריצת הדרך לשלום הביא דווקא מישהו שלא שייך למיעוט הנאור.
מהצד השני הנגדי יש רוב דומם בישראל. הוא דומם - גם כי אין לו כושר ביטוי כמו המיעוט הנאור והמשכיל הקולני, ולכן גם איננו מעז לצעוק כמו המיעוט, וגם משום שהרוב הזה כמעט לא מיוצג בתקשורת. התקשורת ברובה - על כתביה, עורכיה, מגישיה ופרשניה - כוללת את המיעוט הנאור, זה שתרבותו נאורה ואיננה חשוכה כמו זו של הרוב הדומם, המיעוט הזה שלא מנשק מזוזות, שלא משתטח על קברי צדיקים, שלא בוחר רב ולא מתייעץ איתו, המיעוט שבועט במיתוסים לאומיים כי לדעתו עבר זמנם ואבד עליהם הכלח, המיעוט שמכנה את שטחי ארץ ישראל ההיסטורית בשם "שטחים כבושים", המיעוט שמאמין שאם רק ניתן לערבים את מה שהם דורשים יהיה שלום איתם, או לפחות "הסדר מדיני", המיעוט שדוגל בערכי הדמוקרטיה. ומאחר שהמיעוט הנאור שולט על התקשורת - קולו של המיעוט הזה נשמע ברמה. קולו של הרוב דומם, אין שומע אותו ואין שומע לו.
כולם שמעו מה שרצה המיעוט שישמעו
המיעוט הקולני הנאור הזה רצה מאוד לחזור לשלטון, כדי לחנוק את הרוב הדומם החשוך. אבל הבעיה הייתה שהרוב הדומם הזה כולל אזרחי ישראל ששווים בזכויותיהם למיעוט הקולני, ובמשטר דמוקרטי כידוע - קול של איש הרוב החשוך שווה בדיוק לקול של איש המיעוט הנאור.
לכן ניסה המיעוט להשתמש בשני אמצעים שלא היו בידי הרוב הדומם. המיעוט צעק סיסמאות ונעזר בתקשורת שבידיו כדי להשמיע ברמה את קולו הרם.
זה עבד מצוין. כולם שמעו את מה שרצה המיעוט שישמעו. הם שמעו כמה רע פה למרות שכולם הרגישו שדווקא טוב מאוד. הם שמעו תיאורים וביטויים מלוכלכים ומזוהמים שהוטחו אישית נגד ראש העם שבחר הרוב הדומם, וכולם שמעו - כולל כל העולם ואשתו - כמה רעים ושליליים הם ראש הרוב הדומם ואשתו.
והרוב הדומם נותר דומם, כי לא הייתה לו תקשורת, כושר הביטוי שלו בשפל, כך שקולו לא נשמע.
המיעוט הנאור נכנס לאופוריה. כולם שמעו את הקולות, כולם שמעו שהנה או-טו-טו הרוב החשוך, המאמין בבורא עולם, הרוב השנוא הזה יורד מהשלטון. די, נמאס למיעוט מהשלטון הזה. מספיק! די!
צריך להחליף את העם
והנה - כשהגיע יום הבחירות - קרה דבר נורא. אסון! נכבה שנייה, והפעם נכבה יהודית.
הלכה לנו המדינה. המהלומה הייתה גדולה במיוחד מאחר שכל התקשורת שידרה שהנה הרוב הדומם נופל והמיעוט הנאור והדמוקרטי גובר, וכולם היו בטוחים שהנה באה התקווה והאופק הנכסף.
איזה ייאוש!
ועכשיו, בכל המדיה מתרוצץ הרעיון החדש, אחרי ההפסד והמכה הנוראה: למה אנחנו צריכים את הרוב הדומם החשוך הזה, עם כל הלאומיות שלו.
בואו נחליף אותו! נחליף את העם!
וצריך לזכור שאת זה אומר המיעוט שדוגל בדמוקרטיה ואמור לכבד ולקבל באהבה את הכרעת הרוב.
האמת - זה ממש לא חדש ולא מקורי.
עוד בשנת 1977, בערב האיום ההוא בו הודיע
חיים יבין על המהפך הנורא - עלייתו של
מנחם בגין לשלטון אחרי 60 שנות שלטון של תנועת העבודה, אמר יצחק בן-אהרון, ממנהיגיה של תנועת העבודה: "אם זה רצון העם, אז צריך להחליף את העם".
והוסיף: "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אומנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה".
בקשה ותחינה מקרב לב
גם היום, ממש כמו אז, משדרים אנשי המיעוט הנאור והדמוקרטי רוח של דיכאון וייאוש שחור, כאילו גנבו להם המדינה.
אז כמי שמשתייך לרוב הדומם, וגם גאה על השתייכותו זו, אני מבקש ומתחנן מעמקי ליבי בפני אנשי המיעוט הדמוקרטי המיואשים, הרוצים להחליף אותי ואת כל חבריי להשקפה, כמו שהתחנן פעם גם
אפרים קישון:
סליחה שניצחנו, חברות וחברים, אחיות ואחים! סליחה ומחילה!
אנא, השאירו אותנו פה! בבקשה! אל נא תחליפו אותנו! אני מוכן לבקש סליחה על שניצחנו, אם זה ישפר את ההרגשה שלכם. אבל תנו לנו הזדמנות. רק ארבע שנים. הן עוברות מהר. ובמהלכן אני בטוח שתיווכחו לדעת שלא הייתה סיבה להתייאש.
אולי בפעם הבאה תנצחו, למרות שאתם מיעוט. זה אומנם לא אמור להיות במשטר דמוקרטי, כי בדמוקרטיה מכריע הרוב, אבל הרי העובדות אף פעם לא בלבלו אתכם אם הן סתרו את האידיאולוגיה שלכם, ותמיד ידעתם לרָבֵּעַ את המעגל במקרים כאלה.
באמת, סליחה שניצחנו!
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
