שלושת הדנים <br>

שלוש נשים אנו. בין כל הילדים בנינו, לכל אחת בן בשם דני. אני הצברית, אולגה ולריסה מברית המועצות. הכרנו בשנות ה-90 המוקדמות בעת העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים.

כל הארץ פרשה זרועותיה לקלוט את העולים החדשים. גרתי באותה תקופה ברחובות וסניף ויצ"ו פנה אלי בבקשה לקבל את תפקיד יו"ר המחלקה לקליטת עליה ולפעול למען העולים. נסחפתי בכול כוחי ולהט התנדבותי למשימה זו. חוויות רבות ומגוונות חלקתי, סיפורים עצובים, טרגיים אך גם אנושיים עם סוף טוב.

פעמים רבות נקשרה ידידות עמוקה בין הנקלטים והקולטים, וכך קרה גם לי אישית. לפעמים קרה והעולים שהפכו להיות כל כך קרובים התנתקו באופן פתאומי והלכו לדרכם. תהיה הסיבה אשר תהיה, כך בריא יותר, טבעי יותר שרבים לא ירצו לזכור את הימים הקשים של ההתחלה. לפעמים זה כאב, אבל לאחר הרהורים של אחרי, הגעתי למסקנה שאולי קל יותר לתת מאשר לקבל. זו הסיבה שקיבלתי היעלמות והתעלמות מידי פעם בהבנה ולפעמים עקבתי מרחוק אחרי אותם עולים שרבים מהם הצליחו מאד, ושמחתי. אבל, רבים נשארו בקשר חם עד היום וכמה הפכו לחברים קרובים ביותר. כאלו היו אולגה ולריסה.

את אולגה "קיבלתי" ביום הראשון לבואה ארצה. היא הגיעה לקרובת משפחה שגרה ברחובות שגם אותה קלטתי חודשים מספר לפני כן. אולגה הגיעה עם בעלה ושני ילדיה, דני כבן שלוש ודינה בת השנה וחצי. אולגה ביולוגית במקצועה מצאה עבודה והצליחה בה מאד.

את לריסה קלטתי בתקופה "לחוצה" שכן בנה היחיד דני עבר בגיל 10 ברית מילה ונוצר סיבוך שהתרפא אמנם, אך באותו יום בו התקשרתי אליה היא הייתה במצוקה. היא הגיעה עם בעלה שהתקבל למכון ויצמן במקצועו כמדען והיא מצאה עבודה כספרנית תקשורת.

שתיהן הפכו להיות חברות קרובות ולאחר שהעברית שלמדו באולפן בשקדנות הייתה שגורה בפיהן הפכתי אותן גם למתנדבות במחלקה שלי. המשפחות התיידדו, נפגשנו באירועים משפחתיים, בחגים והמשכנו כל הזמן בעבודת ההתנדבות. למרות ששתיהן עבדו במשרה מלאה הן עזרו רבות בפרויקטים השונים שהפעלתי וידיעת שתי השפות, רוסית ועברית, תרמה לקיצורי דרך משמעותיים.

שני הדנים שלהן התיידדו עם שני בניי שהצעיר גם הוא דני......והנה תופעה משותפת לשלושתנו: דני שלי נמצא כבר שבע שנים באירופה בגלל עבודתו. הוא בחר את הקריירה שלו שם.

דני של אולגה נמצא בלוס אנג'לס כבר חמש שנים, חיפש דרכו ולאחרונה החליט שהמשחק הוא ייעודו והוא לומד ועוסק בתחום זה.

דני של לריסה חי מספר שנים בהולנד, עבר ללוקסמבורג ומשם נסע לארה"ב ללימודי הפוסט דוקטורט. הוא היחיד שהתחתן עם בחורה מהולנד והפך אב לבת.

זו לא תופעה חריגה בעידן שלנו, שבני הדור הצעיר עוזבים את הארץ. אבל בהרהורי על שלושת "הדני" האלו לא יכולתי שלא לתהות על כך. הניתוק הגאוגרפי לא קל, בעיקר בגלל הקרבה הנפשית והרגשית לילדינו. האם הוא "הדני" באשר הוא אינו מרגיש בודד מידי פעם, רחוק מהסביבה הטבעית שלו? נכון, העולם שלנו הפך להיות כפר גלובלי, אבל עדיין, האם אין הרגשת ניכור, זרות?

יושבת אני ליד המחשב ומעלה את הרהורי על המסך, אולי גם כי דני של אולגה חגג לאחרונה את יום הולדתו ה-32, ואולגה הקליטה אותי בדברי ברכה שהצטרפו ליוטיוב בו יוכל לצפות,ואילו דני שלי חגג לאחרונה את יום הולדתו ה-39, ושלא כמו בשנים קודמות בו שלחתי מתנה דרך היו פי אס וברכות בסקייפ, הפעם הוא קפץ לביקור בארץ.....ואין כמו לחבק מקרוב.

ובתוך כל זה נזכרת אני בעצמי שבגיל 21 כבת יחידה להוריי, עזבתי את הארץ לארה"ב וחייתי שם כארבע שנים. כאשר אני מסתכלת אחורה, אני יודעת שהתקשורת בימים ההם נראית היום לרבים כפרימיטיבית לחלוטין. הורי שלחו לי בולים אינטרנציונאליים כדי לחסוך בבולים מקומיים, שיחות הטלפון היו "קולקט" COLECT, כי מי יכול היה לממן לוקסוס כזה? לפעמים היינו אנו הישראלים נוקטים ב"טריק" ומטלפנים PERSON TO PERSON ומבקשים לדבר עם אדם מסוים. אותו נמען היה עונה אבל שיתף פעולה ואמר למרכזנית שאותו אדם איננו אבל ברקע הוא שמע את קולנו ואנו שמענו את קולו ובזה השיחה הסתיימה ללא תשלום, והרווח היה ששני הצדדים ידעו שהכול בסדר.

כאשר אני חושבת על הורי ז"ל, אני תוהה כיצד יכלו לעבור שנים אלו ללא בתם יחידתם. הם הסתירו מפניי את העובדה שאבי היה חולה תקופה ארוכה למדי שכן לא רצו "להפריע" ללימודי. הם הסתירו ממני כל דבר שעלול היה להעציב או להדאיג אותי. מאיזה חומר הם קורצו? נכון, הרעפתי עליהם מכתבים, כל שבוע, אך אינני יכולה, היום כאם בעצמי עם אותה סיטואציה, שלא להעריצם על גבורתם.

ואולי יש ניצוץ של תקווה....לאחרונה, החליט דני של לריסה, לחזור ארצה עם אשתו ובתו. המשפחה התיישבה ברחובות, את הפוסט דוקטורט יסיים כנראה בשלב אחר. בכל זאת כאן הם בבית. וגם לאולגה ולי ולעוד חברות רבות אחרות שילדיהם נמצאים רחוק, עדיין קל יותר לתקשר בווטס אפ, בסקייפ, בניידים המשוכללים ובאפליקציות המתחדשות כל יום ובדרכי התחבורה המהירים יותר מאשר לנקוט באמצעי תחבולה שונים מיושנים ופרימיטיביים של שנות ה-60...

ועדיין, מי יכול להשוות חיבוק ונשיקה דרך המסך לעומת חיבוק ונשיקה אמיתיים???