שמתם לב על מה לא מדברים במו"מ הקואליציוני? על התאמתם של המועמדים השונים למשרדים השונים. לכולם מובן מאליו שמשה כחלון יהיה שר האוצר, אבל איש לא שאל האם הכשרתו ונסיונו מתאימים לתפקיד הזה. לכולם ברור שאריה דרעי יהיה שר הפנים, אבל איש לא שאל האם מילוי התפקיד לפני חצי יובל מכשיר אותו למלאו גם היום (ונשים בצד את עברו הפלילי). יש כמה וכמה מועמדים לתפקיד שר החינוך, ואיש מהם לא עבד אי-פעם כמורה. וכך הלאה וכך הלאה.

העיקר במינוי השרים הוא המקום בפריימריז במקרה של הליכוד, ושיווי משקל בין המפלגות במקרה של השותפות. ההתאמה למשרד היא, במקרה הטוב, בבחינת יתרון נוסף אך ממש לא הכרחי. זה מקומם, זה מרגיז, זו פגיעה קשה בחובת הנאמנות לציבור. בשביל להיות מנהל בית ספר צריך תעודת הוראה; שר החינוך יכול להיות שריונר. בשביל להיות פקיד במשרד האוצר צריך תואר ראשון; שר האוצר יכול להיות חסר תעודת בגרות.

אז נכון שזה מחיר הפוליטיקה ונכון שככה זה בכל העולם, ובכל זאת – זו המדינה שלנו וצריך להיות לנו אכפת רק ממנה. העובדה שהתרגלנו לכך שראשי הממשלות לדורותיהם מצפצפים עלינו כאשר הם ממנים את השרים, אינה צריכה להביא לכך שנמשיך לשתוק. אז הנה: אמרנו.

יש לנו בעיית משילות. בכך אין ספק. אך היכן המוקד שלה? רבים סבורים שיש לחפש את שורש הבעיה בשיטת המשטר ו/או בשיטת הבחירות, המביאות לכך שלממשלה אין אופק בטוח שמאפשר לה לתכנן את מדיניותה ולבצע אותה. וזו אכן בעיה רצינית, שכבר עמדתי עליה בעבר. אבל ייתכן שהקושי האמיתי מצוי במקום שכמעט ולא מדברים עליו: מי באמת שולט במשרדי הממשלה.

היועצים המשפטיים של המשרדים השונים כפופים מקצועית ליועץ המשפטי לממשלה, וכידוע לכולנו – אף שר לא יעז להזיז עיפרון מקצה אחד של שולחנו לקצה האחר אם היועץ המשפטי יקבע שזה בעייתי. ומאחר שכאמור היועץ המשפטי של המשרד בכלל לא כפוף לשר, הלה לא יכול להעביר אותו מתפקידו וגם לא לבקש חוות דעת נוספת.

זה לא נגמר כאן. חשבי המשרדים כפופים מקצועית לחשב הכללי במשרד האוצר, וכך הם יושבים על ברז התקציב ויכולים לטרפד כמעט כל פעולה. גם את אלו לא יכולים השרים להזיז. התוצאה היא, שבמידה רבה נתונה השליטה במשרדי הממשלה בידי פקידים – לא בידי נבחרים – שבכלל אינם שייכים לאותם משרדים.

אם הממשלה רוצה למשול, שתתחיל את השינוי מכאן. שהיועץ המשפטי יהיה יועץ של המשרד – דהיינו: מי שמייעץ ולא מי שמחליט, מי שניתן לחלוק על עצתו ומי שכפוף לעומד בראש המשרד. וזה לא פתח להשתוללות, כי ברור שאם השר יפעל בניגוד לחוק או בשרירותיות – הוא ישלם את המחיר הציבורי ואולי גם המשפטי. כנ"ל לגבי החשב: הוא צריך להיות עובד המשרד ונאמן אך ורק למדיניות המשרד. אם לאוצר יש בעיה עם הדרך בה מנהל משרד כלשהו את תקציבו – שיפנה לשר או למליאת הממשלה. וגם כאן, שר שיחרוג מהראוי והמותר – ישא באחריות. אבל חייבים לתת לשרים לבצע את התפקיד לשמו נבחרו: לנהל איש-איש את משרדו וכולם יחדיו את ענייני המדינה.

שרון שפורר חשפה השבוע ב-TheMarker, ששמעון פרס יקבל מבנק הפועלים 30,000 דולר בחודש תמורת שירותיו. אבל אלו שירותים בדיוק? לפי הידיעה, הן לשכתו של פרס והן בנק הפועלים סירבו לפרט, וכל מה שאמרה הלשכה היה שפרס לא יעסוק בענייני הבנק בישראל.

הנקודה הזו אומנם טפלה ביחס לסיפור המרכזי, אך בכל זאת יש לה חשיבות. פרס איננו אדם פרטי, גם לאחר סיום תפקידו הממלכתי. הוא מקבל מהמדינה לשכה ושירותים נוספים, שלא לדבר על גימלה של עשרות אלפי שקלים בחודש. יתרה מזו: נניח שהוא עמד לקדם את בנק הפועלים רק בחו"ל; הרי כל העסק מתבסס על המוניטין הבינלאומי שהוא צבר בעשרות שנותיו בתפקידים ציבוריים בישראל. שלא לדבר על בנק הפועלים, שכנראה שכח שהוא חברה ציבורית ושהציבור מחזיק ב-80% ממניותיו. כך שהסירוב של פרס ושל הבנק לענות על שאלות בנושא, היה חוצפה.

נכון שפרס ביטל את ההסכם, אך הנקודה העקרונית הזאת עומדת בעינה – לגבי שני הצדדים ודומיהם. חברה ציבורית חייבת דין וחשבון לציבור, איש ציבור חייב דין וחשבון לציבור.

אין לי בעיה עם הקמפיין הנוכחי של משטרת ישראל. יכול להיות שיוחנן דנינו מנסה לעשות לעצמו קצת יחסי ציבור לקראת סיום כהונתו (ברוך שפטרנו), אולי הוא כבר קורץ לפוליטיקה – אבל הקמפיין הזה חיובי בזכות עצמו, בלי קשר למניעים שמאחוריו. דווקא לנוכח הפרשות הבלתי-פוסקות המתגלות בכל דרגיה של המשטרה, חשוב מאוד שהיא תנסה לגייס כוח אדם חדש ואיכותי.

אלא שהקמפיין הזה מתעלם מן העיקר: השכר. משכורתו של שוטר מתחיל היא 7,000 שקל ברוטו בחודש, זה משהו כמו 6,000-5,500 שקל נטו. עם משכורות כזו, אין סיכוי לגייס כוח אדם איכותי ובוודאי שלא להחזיק בו לאורך זמן. כבר יצא לי לצטט אימרה האהובה עלי: If you pay peanuts, you get monkies. תרגום עברי לא ממש מוצלח יגיד, שתמורת פירורים תקבלו אפרוחים. בכל מקרה, כל עוד המדינה תשלם כזה שכר – לא יעזור שום קמפיין.

הטור הימני בדף הבית של ynet, יום שני, 20.4.15 בשעה 15:30. ספורט (טביב: מוכן להחתים ערבי בבית"ר; "למכבי ת"א מחכה דוג-פייט הערב"). זיכרון ועצמאות. תרבות (בתה של וויטני יוסטון שבה להכרתה; אחרי 8 חודשים: יגאל בשן שב לבמה). רכילות (ברוכה השווה: נעה תשבי בביקור מולדת; למה לכעוס? נינט מפתיעה את סופי; התינוק של טימברלייק נחשף). מחשבים ואינטרנט (מה קורה כשהומלס מחלק כסף?). משבצת גדולה: Xnet לאישה (רותם סלע: צריך לחיות יחד ולשים סוף לכיבוש; "איזה מין חולה נפש אתה?" קרין ארד מסכמת דייט אימים). שווה ציטוט. ואז: יהדות – נפטר הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין.

טוב, הוא רק רב וראש ישיבה. בסך-הכל מנהיג רוחני חשוב של ציבור גדול במשך עשרות שנים. כולללו חתן פרס ישראל. זה הרי לא התינוק של ג'סטין טימברלייק. העיקר שבמערכת ynet יודעים להבדיל כראוי בין החשוב לשולי, בין העיקר לטפל, בין בתה של וויטני יוסטון לבין הרב ליכטנשטיין.

קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב הורסת את הענף. מדוע? משום שעל-מנת להתמודד בהצלחה באירופה, היא מחזיקה סגל יקר ואיכותי, וכך מאלצת את יתר הקבוצות בארץ לנסות ולשמור על פער סביר ממנה. תוסיפו לזה את העובדה השערורייתית שספורטאים זרים חייבים במשך ארבע שנים במס של 25% בלבד, לעומת מס מירבי של 50% לעמיתיהם הישראלים, ותקבלו את ההסבר לכך שכל הקבוצות מעדיפות אמריקני בינוני על פני ישראלי טוב.

התוצאה היא שענף הכדורסל בכללותו הולך אחורה, משום שאין לו בסיס ישראלי. האוהדים פחות מתחברים, הנבחרות נחלשות, ילדים יודעים שהסיכוי שלהם לקריירה מקצוענית נמוך מאוד. הגיע הזמן שמישהו – שר הספורט החדש? – יקבע מה עיקר ומה טפל: האינטרס האנוכי של גורם מסחרי עשיר וחזק, או האינטרס הציבורי של כל יתר הפעילים בענף ושל המדינה עצמה.