ביקורת על ספרו של שולי דיכטר - מבעד לכוונות הטובות, מתווה לחיים משותפים של יהודים וערבים בישראל:
מסמך על ישראל כאנומליה ממבט משמאל
שולי דיכטר, מחנך ופעיל חברתי כתב את ספרו בשנים 2008-2011. הוא בן קיבוץ מענית של השומר הצעיר, שעלה על הקרקע בשנת 1942. רציונל הקמת הקיבוץ דווקא באזור זה הוסבר אז במילים הבאות: "נתקע תריז (כך במקור) לתוך ההרים שהטילו אימה בימי המאורעות ונתנו מחסה לקני מרצחים" (עמ' 13). אולם טריז זה עדין נעוץ במחשבת אנשים, לא רק בקיבוץ אלא בחברה, והוא עומד מאחורי "יהוד הגליל" כמו גם "ההיאחזות הנגב".
דיכטר אומנם מחנך וגם תלמיד הלומד בעצמו משגיאותיו, אולם אין די בלימוד בו הוא נדרש "להחליף מערכת שלמה של ערכים, אשר נוסדו על הכן הרעוע וההפכפך של עליונות יהודית במדינת ישראל"(עמ' 16). לכאורה מדובר בהחלפת מושגי יסוד, אבל הוא לא הפך לפתע ל"כנעני" או ל"פוסט ציוני" ביקורתי חס וחלילה, ומציין ש"ההכרה העמוקה בייחודו של העם היהודי ובזכותנו ההיסטורית לעצמאות בארץ האבות אומנם לא התערערה בתוכי, אך עתה היא כבר הושפעה עמוקות מהערך של סולידריות אנושית".
תפיסתו על יחסים שיוונים של הפלשתינים אזרחי ישראל היא מבחינתו קריאה לפעולה "לנו היהודים, להתנסות אישית בהתחלקות ממשית בכוח המסור לנו כיום, מעצם קיומנו כאן כיהודים, עם האזרחים הפלשתינים בישראל"(עמ' 18).
לכן ספר זה הוא בגדר מנשר, או קריאה לפעולה, ולא בגדר אוטוביוגרפיה, אם כי לזכות דיכטר יאמר, שהוא יודע לשלב את האישי עם הלאומי בספר קריא ומעניין.
כבר בסוף המבוא הוא מציין את החלופה בה הוא מצדד למצב הקיים: -"אזרחות שוויונית של יהודים וערבים במדינת ישראל, בדרך של שוויון ביחסי הכוח ובערך הממשי של האזרחות המשותפת"(עמ' 19). אין זו טענה מובנית מעליה בקרב הציבור, והוא ער למשמעות העמוקה של ויתור על הפריבילגיות שיש ללאום ההיגמוניאלי בארץ לטובת מיעוטיה.
למרות שהמחבר כותב בדם ליבו ובאומץ תוך התמודדות עם מוסכמות שקיבל כקיבוצניק ציוני השייך ל"שומר הצעיר", דומה שבכל זאת הוא נוטה לאחוז במיתולוגיות אידיאולוגיות. כך למשל הוא מכתיר את הציונית כהומניסטית בהנגדתה לזו של ההתנחלויות –"הפרא האציל המתנחל-המזוהה עם העברי הקדום" ( עמ' 36) ובכך הוא ממשיך בתפיסה המלפפת את גוש אמונים עם הכנעניות, הגם שמדובר בתופעות שונות מיסודן.
ומה לגבי הציונים ההומניסטים של שנות השבעים? דיכטר עצמו מציין בניית גדר לתיחום המרעה "אבל כולנו ידענו שקיים עוד שיקול, נוכח החופש התנועה של עדרי הצאן של הערבים באזור, היה צורך לתפוס חזקה על השטח שהתפנה מאימוני הצבא" (עמ' 39). עוד יש לציין שקיבוץ מענית קיבל גוש של אלף דונם קרקע "ורובם המכריע היה שייך לחקלאים פלשתינים שבניהם ובני בניהם מתגוררים כיום בבאקה אלע'
רביה" (עמ' 60).
לא ארחיב אודות צביעות השמאל הציוני בכלל וביחס לקרקע בפרט, אלא אתמקד בהצעותיו האופרטיביות של דיכטר, שכבר בהגדרת הבעיות, נופל בבור מושגי נורמטיבי. הוא גורס ש"הגדרת המדינה כיהודית, אך בעיקר היישום של הגדרה זו במדיניות תואמת לאורך כל שנותיה מציבה שני סולמות שונים זה מזה להערכת השייכות למדינה: אחד ליהודים ואחד לערבים, סולמות אלה משמשים דרך קבע כבסיס לחלוקת משאבי המדינה לאזרחיה"(עמ' 50).
אולם המונח "מדינה יהודית" הינו מונח בעיתי המפריך הן את יכולת מימוש הדמוקרטיה בה, כמו גם את היכולת להגדירה כמדינת לאום טריטוריאלית. דיכטר, הציוני, לא יכול לעשות זאת וגם פתרונו אחוז בצבת האנומליה של ישראל כמדינת לאום וכמדינה דמוקרטית.
למרבה הצער הוא נופל קורבן לאי הבנת האנומליה של ישראל, עד כדי יצירת השוואה מופרכת מיסודה בטענו – "האמת היא שקיים מתח בין "דמוקרטיה" לבין, "יהודית", אבל המתח הזה הוא אתגר שניתן לחיות אתו, ממש כשם שקיים מתח בין הגדרת הממלכה הבריטית כנשלטת על-ידי מלכות שכיסאה כונן בחסד עליון לבין הגדרתה כדמוקרטיה, אבל בכל זאת מצליחים שם לקיים דמוקרטיה, משום שמפרידים בין המרכיב הסמלי של המדינה לבין הפרקטיקה של התנהלותה"(עמ' 115). בריטניה היא כמובן מדינה מונרכית אבל למלכות יש מעמד סמלי בלבד, ובכך אין היא שונה ממדינות אירופאיות דמוקרטיות למהדרין כמו: הולנד, שבדיה, ונורווגיה. אבל מדובר במדינות שבהן הלאום הנו אזרחי, מה שלא קיים בישראל. בישראל אין הפרדה בין מיסוד הדת למדינה, ובין מה שמוגדר כ"לאום היהודי" לדת.
דיכטר מבלבל קצת במושגי הלאומיות והאזרחות, אבל צודק בטענת מרכזיות הציונות מבחינת התפיסה התוכנית של האזרחות, בציינו ש"הציונות שמוגשמת בארץ צמחה באירופה, במקביל לצמיחת מושג האזרחות שם, אך למרות זאת האזרחות במדינת ישראל היא המרכיב החסר בציונות..- האזרחות השוויונית, שתהיה מכילה ותעניק תשתית מדינית וחברתית משותפת ופתוחה ליהודים ולפלשתינים גם יחד"(עמ' 121).
מבחינה חינוכית, מעניינות התובנות של דיכטר בדרכו בעיצוב תפיסתו, כמו למשל - "כי שותפות פירושה חריגה מאזורי האמפטיה והסימפטיה האופייניים לסולידריות, וכניסה לאזור השוויון" (עמ' 79).
התמודדות המשטר בארץ עם הסוגיה מעידה על חוסר הבנה בסיסית, כפי שגם ניתן ללמוד מהדוגמה הבאה: "המועצה לביטחון לאומי הייתה עד לשנת 2006 גוף המטה שמונה על-ידי משרד רה"מ לגיבוש מדיניות בנושא האזרחים הערביים ("מגזרי המיעוטים" או "לא יהודים", כלשונם). זו הייתה דרכה של מדינת ישראל לחשוב ולעסוק בענייני המיעוט הערבי החי בקרבה - במשקפי "ביטחון לאומי" ( עמ' 125).
המחבר מטפל באומץ בסוגיית משאבי המדינה החומריים ומשאבי התודעה (עמ' 50- 62), ומציין ש"תודעת השליטה כוללת אכן מתחילה במאבק על השליטה בקרקע, אך משליכה, כאמור, על עיצוב התודעה של תושבי הארץ ועל תחושת השייכות של האזרחים הפלשתינים למדינה"(עמ' 55).
תרומת הספר הנה ב"ציונות האזרחית" כלומר "ציונות מבוססת על תודעה לאומית יהודית שתבוא לידי ביטוי מלא במסגרת מדינית מכילה ושוויונית, מכילה את שתי הזהויות הלאומיות ושוויוניות כלפי כל האזרחים" (עמ' 156).
אולם מעבר לכוונות הטובות של דיכטר עצמו, דומה שהצעתו אינה קוהרנטית ואפשרית. אין הוא מצדד בלאום אזרחי ישראלי מכיל, אלא מקבל אף שתי זהויות לאומיות במסגרת פוליטית אחת, מה שמזכיר את תפיסת "ארץ אחת, שתי ממשלות", מבחינת האנומליה באי זיהוי הלאומיות עם האזרחות.
כדי לעשות את קפיצת הדרך בה מצדד דיכטר, יש צורך בשינוי מושגי. אין מקום לחשוב מאז הקמת המדינה במושג כמו "ציונות", אלא יש לחשוב במונחים של מדיניות פנים של מדינה דמוקרטית מודרנית ביחס לכלל אזרחיה.
אין גם לצפות לציונות, שהמחבר מצפה בסוף ספרו - "כשתתפתח הגות ציונית הרלוונטית לחיים במאה העשרים והאחת, זו שמייסדת את עצמה מחדש בשותפות עם הפלשתינים בני הארץ, או אז יחל המסע האמתי לביסוס היסטורי של החיים היהודיים בארץ אבות" (עמ'162).
אבל דומה שבכל זאת כיוון הצעת ספר זה, עשוי לקרב למודל של היות ישראל מדינת לאום דמוקרטית של כל אזרחיה. (את הציונות נשאיר להיסטוריה).
- מבעד לכוונות הטובות, מתווה לחיים משותפים של יהודים וערבים בישראל, הוצאת קו אדום הקיבוץ המאוחד, 2014, 163 עמ'.
