הסדר הטיעון עם ערן מלכה הוא הישג מרשים מאוד של מח"ש. תמורת מחיקתו של סעיף שולי - מה זה עוד שיבוש הליכים אחרי שורה ארוכה של עבירות שוחד, מרמה, הלבנת הון, שיבושים ועוד - היא קיבלה ממנו עדויות שעשויות להפליל את ברונו שטיין, לסבך את אפרים ברכה ולקבור עמוק עוד יותר את רות דוד ויאיר ביטון. בקשתה הצפויה של המדינה לגזור עליו שבע-תשע שנות מאסר אינה מהווה הקלה; קשה לראות בית משפט שהיה גוזר על מלכה עונש חמור יותר, גם אם היה מנהל את משפטו עד תומו.

מבחינת מלכה, זהו צעד של יאוש. הראיות נגדו כנראה כל כך חזקות, עד שהאפשרות היחידה שנותרה לו לנסות ולחסוך שנה-שנתיים בכלא הייתה לחתום על ההסדר. גם עופר ברטל ודב גלעד כהן, הקוסמים שהשיגו לשולה זקן 11 חודשי מאסר, לא יכלו להועיל לו יותר מדי. ושלא יהיה לכם ספק: מלכה ראוי לעונש כבד במיוחד, עונש שיגרום לכך שלפחות במשך חמש שנים אף שוטר לא יעז אפילו להתחיל לחשוב על שוחד.

לא ברור איזו טקטיקת הגנה ינקטו פישר ועורכי דינו, רון שפירא ונטלי שטרול. לכאורה, הראיות נגד פישר מוחצות: גם עדי מדינה, גם גרסאות של אחרים, גם המון תכתובות ווטסאפ ממכשיר הסמארטפון שלו. בחקירתו שמר פישר על זכות השתיקה, מה שיקשה עליו עוד יותר לתת גירסה בפעם הראשונה בבית המשפט.

נכון לעכשיו, הסניגורים מקשים על המדינה בכל מיני בקשות וטרוניות: בנוגע לחילוט הזמני, בנוגע להבאתו לבית המשפט, בנוגע לצו החיסיון ועוד. זה בסדר נקודתית, אך ודאי אינו מהווה תחליף לקו הגנה של ממש. ייתכן שנכון לעכשיו מטרתם היא להרוויח זמן וגם להראות שאינם מתכוונים להיכנע בקלות. אבל בשורה התחתונה, הסיכוי היחיד של פישר – שוב: על פניו – הוא להגיע להסדר טיעון שיחסוך לו כמה שנות מאסר. ואולי הוא יסכים לספר את האמת על קשריו עם רות דוד ולהפוך גם הוא לעד מדינה, תמורת הקלה בעונש.

השאלה היא האם פישר רוצה/מסוגל להודות באשמה. כדאי לזכור, ששפירא אינו ליטיגטור ועיקר המוניטין שלו הוא כאקדמאי מוביל. באולם רווחה השבוע הערכה, שפישר שכר את שפירא משום שהוא רוצה לנהל בפועל את הגנתו ולעשות את זה עד הסוף.

מה שמוביל אותנו לנאשמת מספר 3. השאלה האם רות דוד העניקה או לא העניקה טובות הנאה לרונאל פישר כאשר שימשה כפרקליטת מחוז תל אביב (פלילי), היא אחת החשובות ביותר בפרשה. זה לא רק מהסיבה המובנת – חומרת המעשים אם יתברר שאכן כך היה – אלא גם לנוכח האפשרות שהיו אז בפרקליטות כאלו שהעלימו עין ממעשיה והם ממשיכים לעבוד בה כיום.

בהקשר זה חשוב מאוד להדגיש: מה שרואים במבט לאחור, אינו מה שבהכרח ראו בזמן אמת. יכול להיות שהיום נגיע למסקנה, שלדוד ופישר היה קשר מושחת ארוך שנים, ושבשמונה שנותיה כפרקליטת המחוז, היא העניקה יחס מועדף ללקוחותיו ב – נגיד – עשרה מקרים. האם בזמן אמת יכול היה מישהו להבחין במעשים כאלו של בערך פעם בשנה? האם כאשר פרקליטת המחוז מקבלת עשרות ומאות החלטות, יכול מישהו לשים לב לדפוס פעולה הנוגע לסניגור מסוים? האם פרקליט בדרג נמוך יותר צריך לייחס לממונה עליו מניעים מושחתים כאשר אינה מקבלת את דעתו?

סביר להניח שהתשובות לשאלות הללו הן שליליות. אך כדי להיות בטוחים, חובה לחקור ולוודא שאין היום בפרקליטות פירות רקובים שנטעו בזמן כהונתה של דוד. וזה, כמובן, לצד הצורך למצות איתה עצמה את הדין, אם יתברר שיש ממש בחשדות הללו. טוב עשה יהודה וינשטיין כאשר הורה על חקירת משטרה מלאה ויש לבצע אותה בצורה מקיפה.

יש לי הרגשה, שמשפט מלכה-פישר-דוד לא ממש יתנהל. דומה שלפחות שלושת אלו יגיעו להסדרי טיעון. מלכה ודוד הודו במידה רבה במיוחס להם, וכפי שאמרנו – לא ברור איזו הגנה יכולה להיות לפישר. כך שמהצד שלהם, האינטרס בהסדר ברור: לחסוך חלק מהעונש (אם כי ייתכן שההחמרה הצפויה באישומים נגד דוד תקשה על הגשה להסדר איתה). אבל מדוע שהמדינה תסכים, אם יש לה ראיות כל כך טובות כפי שהיא טוענת?

ראשית, החיסכון בזמן יהיה משמעותי גם מבחינת מח"ש והפרקליטות. כמעט כל חוקרי המחלקה גויסו לחקירת פרשת פישר, ואם הם גם יצטרכו להעיד – היא שוב תשותק לימים ארוכים. ומבחינת הפרקליטות, ברור שעדיף לסיים את התיק תוך שתיים-שלוש ישיבות ולא תוך שנתיים-שלוש של הליך בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון.

שנית, ואולי זה העיקר: עדי מדינה הם חרב פיפיות. הם אומנם מעידים מתוך לב ביצת הפשע, אך אינם בדיוק נרקיסים שצמחו בה אלא חלק מן המדמנה. אם היו למדינה מספיק ראיות חיצוניות מוצקות, היא לא הייתה צריכה את ע"י, העוזרת לשעבר של פישר שהפכה לעדת מדינה, את הקבלן ששון חי ואת ההודעות של מלכה. מבחינת התביעה, מוטב שהנאשמים יודו וגם במחיר של עונש פחות חמור, שכן היא יכולה להיות בטוחה בהרשעה בלא להסתכן בחקירה נגדית צולבת של ע"י, חי ומלכה.

אי-אפשר להתייחס לחלקו של ערן מלכה בפרשה כאל "מקרה קיצון" ו"תפוח רקוב" כפי שאוהבים לומר יוחנן דנינו ולהקת המעודדות שלו. וזה לא רק משום שלא עובר שבוע בלי פסק דין נגד איזשהו "מקרה קיצון" נוסף או נגד "תפוח רקוב" מספר-מי-יודע-כמה.

מה שחייב להדיר שינה מעינינו הוא ליקוי המאורות המוסרי המוחלט שהוביל את מלכה לפעול בצורה כל כך מושחתת, כל כך הרבה זמן – עד כדי בידוי ראיות ותפירת תיקים. התנהלות כזו אינה יכולה להיות מנותקת מתרבות ארגונית שמאפשרת אותה, ועליה אנו עומדים כאן שוב ושוב: המשטרה היא ארגון שבו אמירת האמת אינה נתפסת כעיקרון-על ואולי אפילו לא כעיקרון בעל חשיבות ממדרגה ראשונה. רק באווירה כזאת יכול קצין מוביל ביחידת עילית לקבל שוחד במשך שנים ולעשות בתיקים כאוות נפשו.

וזה מביא אותי לנקודה השנייה, שהיא כבר מחרידה באמת: מי לידנו יתקע, שמעשים כאלו – דהיינו יצירת חקירות יש מאין מסיבות מושחתות – לא יכולים להישנות? האם יש למשטרה מנגנוני בקרה שימנעו זאת? האם בכלל אפשר למנוע זאת? על זה מגיעות לנו תשובות מצמרת המשטרה, אלמלא היא הייתה עסוקה בפסטיבל זחוח של פרידה מן המפכ"ל הכושל ביותר בתולדותיה.

השופט משה סובל אותת בדיון הקראת כתבי האישום, כי הוא מתכוון לנהל את המשפט ביעילות אבל בלי קיצורי דרך. הוא שם לב לכל פרט (כולל תוספת של סעיף בכתב האישום שמח"ש לא הפנתה לגביו את תשומת הלב) והקפיד על הנהלים, כפי שצריך לעשות בהליך פלילי. הוא גם נטל הפסקה של חצי שעה כדי לקרוא את כתב האישום המתוקן לפני שהרשיע את ערן מלכה לפי הודאתו. מצד שני, כאשר החל רון שפירא להעלות טענות מקדמיות, העיר לו סובל שלא זה המקום לכך ואמר לתובעות שהן אינן צריכות להגיב.

סובל יצטרך להיות גם בתפקיד המפשר בין הצדדים, שהתקוטטו לא מעט השבוע בשאלת מסירת חומרי החקירה לסניגורים. בדיון זה הוא נתן להם להוציא קיטור, אך די מהר חתך לכיוון מתן החלטה. דיוני ההוכחות צפויים להיות עוד יותר טעונים, ותפקידו זה של סובל יהיה עוד יותר משמעותי.

המוניטין של סובל הוא בעיקר של אדם חכם מאוד. במשפטו של אהוד אולמרט, כחבר בהרכבים שהובילו שני שופטים דומיננטיים (מוסיה ארד ויעקב צבן) הוא לא בלט באולם. כעת ההצגה כולה שלו.