ומעשי ידיהם טובעים בים

1. דרושה אירוניה. שבענו התייחסות רצינית לכינויי הגנאי. מדוע אנחנו נעלבים מאמירותיהם של עוז, גרבוז, וקסמן, קוטלר וחבריהם? מה העניין, אז אמרו משהו, הפריחו שטויות. אפשר להגיב בחריפות, אבל העלבון, מה מקומו?

צפיתי בקוטלר נואם בגמלוניות מדף שקפליו ניכרו בו, מנופף באמצעו וממתין לאישור מקהל שומעיו בנקודות שחשב למצחיקות: ראו כיצד אני מפליא מכותיי בשרת התרבות ובמצביעיה, "בהמות מלחכות קש וגבב". התחושה שעברה בי הייתה רחמים.

קוטלר ייצג חבורה שמעשי ידיה טובעים בים ואינה מוכנה לעכל את השינויים העמוקים שהחברה הישראלית עברה. עושה רושם שהם באמת חיים בחוג חברתי ותרבותי סגור, והשינויים מזעזעים אותם. במקרה של הצפת המציאות וחדירתה פנימה לתוך החממה, הצורך הדחוף הוא לסמן את החבורה הראשונית, שלא תיטמע בהמון שפלש.

כיצד מסמנין? אחת הדרכים היא באמצעות האמנות. מין תפיסה רומנטית שנותרה איתנו מראשית המאה ה-19 והרואה באמן גאון משוגע. יש לו הכלים לדעת סודות ותובנות, שבני התמותה הרגילים מודרים מהם. עוד בנאום הקמעות של גרבוז אפשר היה לחוש בזה. האמנות הופיעה שם לא כמקור להנאה, להבנה, לביקורת, להתבוננות עצמית, לתקווה, להתרסה, לתסכול וכדומה; אלא כמקור לסימון סוציולוגי, התגדרות חברתית. "אנחנו" צורכים אמנות כדי להתבדל "מכם". בלשון הזהב של קוטלר כלפי שרת התרבות: "תארי לך עולם" ללא אמנות - את אומנם רחוקה מתרבות, אבל נסי לתאר. מכאן ברור שהאמנות שההמונים צורכים (הבהמות, מנשקי הקמעות, אלו ש"לא קוראים ספרים") אינה ממש אמנות. אבל אפילו מה שמכונה "אמנות גבוהה" הוצב בסתירה לדפוסי הצבעה שמרניים-ימניים-דתיים.

חברי הגשש החיוור הפליאו להמחיש זאת עוד בשנות ה-70 במערכון "שוק הספרים" שחיבר דן בן-אמוץ. קריאת הספרים שם משמשת כרטיס כניסה למועדון החברתי הנפוח. זאת בדיוק צריכה להיות התגובה: צחוק משוחרר כלפי היומרות האינפנטיליות של מאן דהו לייחס את האמנות אליו או להתנות אותה בהשקפת עולם כלשהי.

2. אם נתרומם קמעה מהמריבה התורנית, נגלה בצד שמאל מחנה פצוע שכינויי הגנאי שהנפיק כלפינו מעידים על עלבון. אין טקס רשמי לחילופי המשמרות התרבותיים והפוליטיים שאנחנו בעיצומם, אבל מי שעד לא מכבר הייתה אליטה מובילה, שעל-פי דברה התנהלה הספינה הציונית, מסרבת לקבל את השינוי - כשם שמסרבת לקבל את התמורות הגיאופוליטיות במזרח התיכון ואת העובדה שחזונה הפוליטי התפורר לרסיסים בשל אי-התאמה למציאות.

משום כך, חלקים בתוכה מסכנים את כולנו. אפשר לראות את הרסיסים בעשרות הארגונים האנטי-ישראלים, כולל אלה שבמסווה פילנתרופי טוענים לדאגה מוסרית כלפינו ולכן דוחקים בעולם לאלץ אותנו להגשים את חזון האימים המדיני שלהם, באמצעות חרמות ואיומים. כיניתי זאת "ברירת שמשון", לאמור: אם אנחנו לא מובילים יותר, ואם אתם, ההמונים, אינכם מכירים בתבונת חזוננו - אזי המפעל הציוני יכול ללכת לעזאזל, או בשפת שמשון - "תמות נפשי עם פלשתינים".

הנשיא ריבלין יצא באזהרה: "אוי לנו אם גם האמנות תיפול קורבן לפוליטיזציה מסוכנת מצד זה או אחר", ועורר עליו את חמת הנעלבים מהמחנה שלו. אני ממש לא שותף לאי-הנחת מימין כלפי ריבלין בשבתו כנשיא. לטעמי, בכך שהוא מתייצב פעמים רבות לצד מה שנראה כעמדות "שמאליות", הוא עושה עבודה חשובה ביותר: הוא משמש כליא ברק לקבוצה חשובה בתוכנו המרגישה יתומה מהנהגה ומשליטה. אחרי הכל, מוסד הנשיא אינו הרשות המבצעת, ואין לו יכולת לקבוע מדיניות ממשלתית. לכן טוב שריבלין קשוב לחרדות ולתסכולים של השמאל הישראלי וגם של ערביי ישראל - התגובות המגבות והתומכות משאירות אותם במשחק. התקשורת אוהבת להציג את ריבלין בניגוד לנתניהו; האמת היא שבהתנהלותו האחראית, ריבלין עוזר לממשלה הנוכחית למשול.

3. ביחס לאזהרה שהשמיע ריבלין מפני "פוליטיזציה" של האמנות, מי שמכיר את תולדות האמנות, הספרות והתרבות העברית, יודע שהפוליטיקה היא חלק בלתי נפרד מעולמן. היכנסו למוזאונים וראו אילו אמנים דומיננטיים שם. לא מפני שאין אמנים טובים בצד השני, אלא מפני שחלק הארי של אוצרי המוזאונים מדיר אמנים בעלי השקפת עולם ימנית, שמרנית וציונית. גם בעולם התיאטרון הדברים דומים, ובקולנוע ובוועדות פרסי ישראל.

הנה אוצרת מוזאון תל אביב, אלן גינתון: "מעולם לא נתקלתי באמנות שנוצרת מעבר לקו הירוק ומצדיקה כניסה למוזאון", ובכלל "אותי יותר מעניין להציג את נקודת המבט של אמנים פלשתינים". האמן גרי גולדשטיין הודה בראיון לד"ר דנה אריאלי-הורוביץ: "עולם האמנות על-פי רוב שמאלי מאוד-מאוד. הממסד האמנותי עוד יותר... רדיקלי שמאלי... יש שם סוג מסוים של שליטת מוחות... גישה שעל פיה הפוליטיקה היא יצירת אמנות שיש לפענח אותה".

גולדשטיין הזכיר תערוכה "פרובלמטית" ששמה "פיצוץ" של דוד וקשטיין (2003. מוזאון ת"א, אלא מה?) ש"מקבלת את הטיעונים של הקריקטורות האנטישמיות והתכנים האנטישמיים" ו"מה שעולה משם זה התיעוב העצמי של היהודי". וגולדשטיין מעיר: "לעניין הממסד, זה ברור; לעבודה כזאת יש סיכויים הרבה יותר גדולים להיות מוצגת מאשר עבודה ימנית המתקיפה את העמדות של השמאל".

מכירים את הפירמידה ההפוכה בכיכר רבין? בכל פעם שאני עומד מולה, אני מרגיש התקפה פשיסטית על התודעה. תחושה סובייקטיבית שלי בלבד. כמה יודעים שמדובר באנדרטה לשואה ולגבורה של יגאל תומרקין? כך תיאר העיתונאי ואיש האמנות אדם ברוך ז"ל את המאבק עליה:

"האנדרטה ייצגה קריאה אחת של 'זיכרון השואה'. קריאה מודרניסטית מקומית, אגב ניסיון להכתיב סדר ישראלי חדש. הקריאות ה'מסורתית', ה'לאומית', ה'יהודית' וה'סיפורית' נדחו וגורשו... ה'יהודים' גורשו אז מעולם האמנות המקומי... באמצעות האנדרטה הכיכר לא נפלה בידי הריאקציה, בידי השמרנים, בידי הימין, בידי הלאומיים, בידי הלאומנים, בידי 'היהודים'".

שני מנגנונים בולטים באמנות ובתרבות הישראלית: הדרה והאדרה. הדרה של אמנים טובים מימין, שאינם עונים על דרישות השבט הנכון; והאדרה של אמנים בינוניים ומטה המקדמים את האידיאולוגיה של השבט הקובע וחלקם זוכה לפולחן אישיות אלילי. יאמרו משמאל, מה אתה מלין עלינו, הימין והשמרנים בשלטון זמן רב ודברים לא משתנים. צודקים.