בבוקר ניגשתי להתגלח עם המכונה החשמלית שקניתי לפני חמש שנים אצל האחים ברושי באלנבי. אחלה אחים אלה, למרות שלא ראיתי שהם דומים אחד לשני. אולי רק כשהם רבים בשפה מזרח תיכונית שהמגזר שלי לא יזכיר, כי הם אולי יכולים להיעלב, ואני מה זה לא גזען.
אז לחצתי על הכפתור בצד, זה שעושה את כל הסיבובים של הסכינים הקטנות שם בפנים וגורם לכל המכשיר לרעוד כמו מכשיר שרק שמעתי עליו, אבל אף פעם לא ראיתי אותו כי אני לא בחורה, ואני חושב שזה לא יפה אפילו להגיד את השם שלו. אבל שום דבר לא קרה, לא סיבובים ולא רעידות. טוב, אז כמו כל אחד אחר במצב שלי, חשבתי שאולי הבטרייה כבר ריקה, אז חיברתי אותו למטען, ובכל זאת אפילו המנורה הקטנה של הטעינה לא נדלקה.
אז לא הייתה לי ברירה. היות שאני מהמגזר של המתגלחים לפני העבודה, ולא רציתי שיחשבו שהיה לי אֵבֶל במשפחה, התקשרתי לעבודה, אמרתי שאני מאחר שביקשתי סליחה, ויצאתי לבקר את האחים ברושי כי נזכרתי שעל השלט שלהם היה כתוב בצד: "באחריות". אז לקחתי קו 72 שהוא הקו הכי טוב אם אתה רוצה להגיע לאלנבי, למרות שהוא גם עובר בשכונה הזאת שצמודה לבית הסוהר שנמצא קצת אחרי תל אביב לכיוון חולון. אני חושב שקוראים לה "נווה עופר", אולי על שם עופר אמסלם שבילה בבית הסוהר איזה 30 שנה, בגלל שיום אחד הוא רב עם אשתו ועלו לו העצבים (הוא מהמגזר של העצבניים שפעם היו קוראים להם מרוקנים, אבל היום כבר לא נעים - כי הם עצבניים אש אם מישהו מנסה להעליב אותם, למרות שהיום יש להם חג משלהם שהם הולכים עם בגדים מצחיקים וכובע מצחיק והם נורא שמחים לקרוא לעצמם מרוקנים) למה שזה היה יום שישי לפני הסרט בערבית, ובקיוסק נגמרו הגרעינים הלבנים, אז הוא זרק עליה משהו, ובגלל שהמשהו היה קצת כבד, וגם מהתנופה (ככה הוא אמר למשטרה), היא צעדה לאחור ישר למדרכה דרך החלון של הקומה השלישית.
אז הקו הזה, אחרי שהוא גומר להסתובב שם בשכונה, הוא חותך ישר לאלנבי, ושם ליד התחנה השנייה יש את החנות לגילוח של האחים. אז ירדתי שם ונכנסתי עם המכונת גילוח שלי. אז ניגשתי לאחד האחים, זה שקוראים לו שמעון והוא נמוך עם קרחת ויש לו מותניים רחבות מאוד, או כמו שהיום אומרים "מאותגר משקלית" כדי לא להעליב את המגזר של השמנים, והראיתי לו את המכונת גילוח.
"נו, אז מה אתה רוצה?" הוא אמר.
"אמרתם לי שיש לי אחריות לכל החיים", אמרתי.
"מתי אמרנו?"
"לפני חמש שנים, כשקניתי את המכונה הזאת".
"אה. לפני חמש שנים. לכל החיים?"
האמת, קצת לא הייתי בטוח אם כדאי לי להמשיך בנקודה הזאת, כי ראיתי שמצד שמאל ליד הקרחת יש לשמעון איזה וריד שהתחיל לעשות סימנים, וגם הוא לא כל כך נראה לי שהוא מבין מה בדיוק אני אומר. אולי הוא שייך למגזר שלא יודע לספור עד חמש? מה אני יודע? נכון, לא רציתי להעליב אותו, אבל אני באמת צריך את המכונה, ויש לי אחריות לכל החיים.
אז החלטתי להסביר לו.
"כן, לכל החיים זה לכל החיים".
"אה. לכל החיים שלך או של המכונה"?
לא הייתי בטוח שהבנתי, אז הוא המשיך.
"מה, אתה לא יודע שכל מכונה נגמרת? ככה זה בחיים. אתה יודע מה לא נגמר אף פעם"?
טוב, ראיתי שהווריד של העצבנות קצת ירד, אז החלטתי להיות נחמד.
"לא", אמרתי, "מה לא נגמר אף פעם"?
"אה, אני יגיד לך, בדיוק היום קראתי בעיתון. המים של ביבי לא נגמרים אף פעם".
"איזה ביבי"?
"כמה ביבי אתה מכיר? ההוא, נו הראש ממשלה. עכשיו פרסמו עוד פעם על המים שלו, פעם פרסמו על הביצים שלו, לפני זה פרסמו על הרהיטים שלו, אלה שליד הבריכה שלו בקיסריה, (מה שמתחבר טוב מאוד למים). וואלק כבר יותר מ-20 שנים מפרסמים על הדברים שלו, איפה הוא גר, איפה הוא הולך ומה הוא אוכל, ויצמחו לי קוצים על היד אם בעוד כמה חודשים לא יפרסמו על הכלב שיש לו ועל המחברות שהוא קונה, ועל הגלידות שהוא אוכל, בדיוק כמו
אלביס פרסלי שהיה חולה על גלידות והיה אוכל אותם כל הזמן. כבר יצא מהתחת כל השטויות האלו. אבל תשמע לי מה שאני אומר: גם אם ימות העולם ותישרף השמש, ימשיכו לפרסם עליו. תאמין לי, זה מה שנקרא 'לתמיד'. הבנת"?
האמת, היה לי קצת לא נעים, כי אני מהמגזר שחושב שזה באמת מאוד מאוד חשוב. כי כמו שמיכאל תמיד אומר לי, ככה מתחילים כל המושחתים, וכל הגזענים, ככה בקטן: פעם גלידה ואחר כך מנורות חשמל, ומי יודע לאן זה יכול להגיע? וחוץ מזה, כולם יודעים שאין עשן בלי אש (שזה פתגם מצוין באופן כללי), והוא כבר שמע מכאלה שיודעים משהו, שבטח ביבי כבר מחזיק חשבון סודי בשוויץ, כמו כל החברים שלו, וככה היה גם עם אולמרט וכל מיני כאלה. אבל אני לא יכול להתווכח עם מישהו מהאחים ברושי, ואני באמת צריך להתגלח, כי תמי תעשה לי את המוות ותכף תלשין לבוס שלי, והוא יתחיל לחשוב שאני מזלזל בעבודה.
"הבנתי. אז מה עם המכונה?"
"מה, לא הבנת? המכונה כבר מתה מזמן, תאמין לי טוב שכך. אתה יכול להשאיר אותה אצלי לתיקון אם תרצה, ונעשה לך מחיר מיוחד, למה שאתה קליינט קבוע. 350 שקל, ותבוא תוך שבוע יהיה מוכן. אבל למה לך את כל זה? היום יש מכונות חדשות שעולות כמעט חצי מחיר, רק 600 שקל ויש לך מכונה חדשה, מגלחת הרבה יותר טוב, והכי חשוב: בעוד 150 שקל אתה מקבל אחריות לכל החיים. לא תצטער".
טוב, אז לא הייתה לי הרבה ברירה, אז הוצאתי 750 שקל מזומן, ורק לפני שהוא עוטף לי אותה, וממלא את הטופס של האחריות, שאלתי: "לכל החיים כמו לכל החיים של ביבי"?
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
