לא נעשה ולא נשמע

כידוע תורת ישראל, תורה של חסד היא, תורת חיים, תורת אמת. במעשה בראשית ברא הקב"ה את העולם במשך שש יממות ואת היממה השביעית הקצה למנוחה. העמים שומרים בעקביות את מניית הימים במחזוריות של שבועות. מחזוריות זו מקובלת על כל האנושות על בני כל האומות והגזעים, לא משנה מה היא תפיסת עולמם. למניית השבועות שותפים כולם, אף אחד אינו מונה את הימים בקבוצות של שישה או שמונה, גם אלה שמתכחשים לסיפור הבריאה שבתורה - מחשבים את הימים לפי חלוקה זהה - החלוקה השביעית.

למרות שלצורת החישוב הזו אין שום בסיס מלבד מעשה הבריאה. גם כשצצו הנצרות והאיסלאם, לא סטו מהאמת היסודית שבשורשו של החישוב השבועי. אומנם הזיזו את יום המנוחה אל יום ראשון או שישי, כדי שיינתן ביטוי לחידושיות שבדרכם אבל במחזוריות השבועית, הם לא נגעו.

אם ניקח לדוגמה את חוקי חמורבי, אותם גילו חופרי עתיקות בשנת 1901 בשושן, מצבת אבן גדולה ועליה חרותים החוקים. ספר חוקים זה הוא הקדום ביותר שהגיע עד זמננו ויש בין חוקיו רבים הדומים לחוקים שבתורת משה. אומנם גם חמורבי לא היה המחוקק הראשון, בשנער קדמו לו השומרים, ועיקר עבודתו הייתה לסדר את אלה שהיו קיימים לפניו ולבחור מהם את הטובים ביותר.

אם נשווה את חוקי חמורבי לחוקי תורת ישראל, נמצא רבים מהם קרובים זה לזה, אולם רוח התנ"ך שונה הרבה מרוחו של ספר חמורבי. למשל בחוקי חמורבי פוקד עוון אבות על בנים והמחוקק העברי "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומת". לפי חמורבי מי שאסף עבד בורח לביתו ולא הסגירו לאדוניו חייב מיתה, ואילו בתורה נאמר "לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו". ועוד עיקר גדול מפריד ביניהם: חוקי משה אינם מפלים בין אדם לאדם לפני החוק "לא תכיר פנים במשפט", כגר, כאזרח, כעשיר, משפט אחד לכולם. ואילו חוקי חמורבי מבדילים בין אדם אציל (אמלו) ובין אדם פשוט (מושכינו מילה הקרובה בשורשה למילה העברית מסכן).

בשירת האזינו נאמר "כי חלק הקב"ה עמו יעקב חבל נחלתו". פסוק המתייחס למעלותיו של יעקב אבינו המשול לחבל ששזור משלושה פתילים ובהמשך נאמר: "ימצאהו בארץ מדבר". בלשונו של רש"י "שקיבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו", כלומר לימוד תורה, קיום רצונו גם אם לא מבינים את פשרם, השתעבדות מלאה.

והנה התורה שאין כמוה תורת אמת וחסד, מורה לנו פעמים רבות, הארץ היא שלכם!, מכח הזכות שבו נתן הקב"ה את הארץ לאברהם בברית בין הבתרים. על כן בבואכם אל הארץ עליכם לגרש כל עם שיושב בה, שאם לא כן יהיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם. הציווי של 'אל תחנם', אל תתן להם אפילו חנייה בארץ חוזר על עצמו מספר פעמים בצורות שונות.

קשה יהיה עם העם היושב בארץ אבל עליכם לעבור בין הבתרים ולעשות את אשר צוויתם ואתם הן יודעים כי תורת משה אין כמוה. הן בחמלה, הן בשלום, הן בחסד והן באמת שבה. וזהו ציווי אלוקי שבא מפי הגבורה. ואנו שתורתנו כה רחמנית איננו דורשים מעצמנו לחשוב מדוע את זה ציווה עלינו השם? בוודאי לא כדי שנרחם על אכזרים ונתאכזר אל רחמנים.

בארצות כמו ארצות הברית שולט עדיין עונש מוות, אפילו על רצח אדם אחד ואצלנו רשאים הרוצחים הערבים לרצוח ולטבוח. ואם יהיה ראש ממשלה מספיק כסיל יוכלו גם להשתחרר ממאסר ולשוב אל הדרך המוכרת והמקובלת בקרבם.

עם ישראל פסח בגדול על ציווי זה, זלזל בו. עם שחרור הר-הבית עלה משה דיין שחשב עצמו למשה רבנו, ומסר את ההר בכבוד וביקר לידי הוואקף הירדני.

תחת לגרש את העם שישב במכורתנו. נתנו לו טובין אין קץ, ו'מורשת רבין' הרתה לנו היפוך ל'אל תחנם' והביאה אותנו לידי כך שאנו אלה שאיננו יכולים להחנות יותר ברמאללה ובעזה, בשכם וביריחו, כי נתנו להם את הערים והבאנו 40,000 רוצחים על משפחותיהם ומאז נתונים אנו למוות רצחני בכל מקום ובכל עת שיעלה מלפני הרוצחים לצאת לפעולה. אפילו הוראות הפתיחה באש על מרצח שדקר בסכין או בפגיון, היו לירות רק באוויר.

מי הם אלה שמלאם ליבם לשנות חלק מחוקי התנ"ך, להחליט את זה נעשה, ולזה אפילו לא נשמע. לאלוקים הפתרונים.