מאז המחאה הציבורית הגדולה לפני כחמש שנים, לא אירע כמעט דבר. הוקמה ועדת טרכטנברג שנתנה כמה צופרים, כמה חברי כנסת חדשים נכנסו לכנסת על-כנפיה ובהם טרכטנברג, סתו שפיר ושמולי. כחלון קיבל 10 מנדטים על סמך ההבטחה להוריד את מחירי הדיור ועל בסיס זה ודרישתו האולטימטיבית, התמנה לשר אוצר, לא סתם שר אוצר, אלא שר אוצר שהוא ממונה על התכנון והביצוע של מדיניות הדיור. עד-כה התוצאה היא אפס אחד גדול ואפילו ירידה מתחת לאפס.
המנהיגים, דהיינו כחלון, הגיעו למסקנה שצריך להוריד את מחיר הקרקע, ויצאו בתוכנית של מחיר יעד למשתכן, דהיינו הממשלה, קרי רמי, יורידו את מחירי הקרקע לקבלנים, והם מצידם יקבעו מחיר גג למשתכן נמוך יותר מהמחירים היום. אולם הם התחילו זאת בקטן, 350 יחידות דיור בעפולה.
הביקוש לדיור בר-השגה לא הצטמצם. נהפוך הוא, הוא רק הולך וצובר תאוצה. במקום לבנות תוכנית תואמת המאפשרת זאת, הקברניט הולך לבנות באזורי הביקוש, דהיינו במרכז. זה בדיוק תואם את האימרה לחפש את השקל מתחת לפנס.
השטחים המתפנים בתל השומר, בכפר סירקין מפינוי מחנות צה"ל, יהפכו לדירות, אולם דירות לעשירים, יסתמו את המבואות והמוצאות של הערים הגדולות ולא יפתרו דבר. על כך יש להוסיף את תוכנית בקעת אונו על 5,000 יחידות על חשבון אזור נופש מטרופוליני, את תוכנית חולדאי למגדלים לאורך נתיב נחל אילון, והרי לך מרשם לקטסטרופה מטרופולינית.
זה הזמן לנצל את מעבר צה"ל למחנות החדשים בנגב על-מנת שהקצינים והחיילים יעברו אל משפחותיהם לנגב, ויעבו את שדרת האוכלוסיות במקומות אלו. הפרויקטים של צה"ל בראש העין, בבאר שבע, ביבנה ודומיהם, הוכיחו עצמם ויש לאמץ שיטה זו גם עכשיו.
זה הזמן לעשות דברים גדולים שהם בהישג יד. לצורך זה צריך לחשוב מחוץ לקופסא ולשכוח לזמן מה את המושג השערוריתי צדק חלוקתי שטבע
אהרן ברק. בשלב המיידי להוציא את כל התוכניות התקועות במסדרונות התכנון מהחושך לאור, וזאת לא רק אצל היהודים, אלא אצל כל האוכלוסייה, לרבות ערבים, בדואים, דרוזים, וצ'רקסים. לאשר מחדש את הרחבות הכפרים, הקיבוצים והמושבים. במחירי רצפה לקרקע כמו מחירי יעד למשתכן. להכין תוכניות לעיבוי כל ערי הפיתוח במחירי אפס, שיאפשרו לצעירים לקבל ולרכוש דיור בר-השגה. אלא שדיור בלבד אינו אלא חלק מהפתרון. צריך בד-בבד להגדיל ולהעצים את מערכת החינוך בערים אלו, ליצור מקומות תעסוקה בקרבת ערים אלו ויש ממה ואיפה, ראו ערים כמו דימונה, כמו ירוחם, כיצד גדלו ואיך מביאים לשם אוכלוסייה טובה.
בשלב הביניים צריך להכין תוכניות להקמת שתיים עד ארבע ערים חדשות - שתיים בנגב ושתיים בגליל. תכנון כזה לוקח זמן ביצועו לא פחות ולכן צריך להתחיל לעבוד על זה עכשיו ולא להמתין עד בוש, ששוב יהיה צוואר בקבוק, וכידוע פעילות בהולה תחת לחץ רק גורמת לכשלים, וכשלים עולים הרבה כסף. בטח כאשר מדובר בבניה.
ההצלחה בהקמת מודיעין ושהם צריכים לשמש דוגמה ומופת בעניין זה. במקביל, צריך לעדכן את תמא 35, לקבל החלטות עכשיו. עבדתי תחת מנכ"ל יוסף סיקו זוסמן ז"ל שאמר כי הכנת תוכנית ארוכת טווח גורמת לך לקבל החלטות עכשיו שישפיעו על העתיד וזאת גדולתה של התוכנית. אחרי אישור התמ"א יש להיכנס להכנת תוכניות מפורטות בשלווה תכנונית וללא לחץ.
ידוע, כי כל פוליטיקאי, כל מנהל, רוצה תוכניות לעכשיו, על-מנת שיוכל בבוא היום לומר עשיתי. אבל כאן צריך מנהלים מזן אחר, אלה שרואים את טובת המדינה לנגד עיניהם, אלה שנערכים מבעוד מועד, לגלי עליה שעשויים להגיע אם יימשך הכאוס העולמי, אם האנטישמיות תרים ראש מחדש, ויש לכך כבר ניצנים. אז קדימה לעבודה כחלון. קיבלת את כל הכלים, אז נצל אותם.
