האם לא חסרות לנו בעיות בארצנו הקטנטונת? יש לנו כאלו למכביר, מכל הסוגים והגוונים. אין ספק שהמשמעותית והמלחיצה ביותר בימים אלו היא הסכינאות והדריסות שמהוות למרבה הצער את ניצני האינתיפאדה השלישית.
הסתיימה תקופת האיומים לאינתיפאדה, היא כבר כאן עם שיטות קצת שונות מהקודמות. הפעם זה בקריאות עליהום של שהידים ושהידיות, בגילאי "הטיפש עשרה", המתנפלים על עוברי אורח תמימים עם סכינים. הם מחביאים אותם בכיסם, באביזרים שונים כמו מסרק וארנק של כרטיסי אשראי, סכינים קטנים מתקפלים שהופכים בשנייה לארוכים וחדים. כן, סכינים עלייך ישראל, בכל עיר, בכל ישוב, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. היסטריה צצה בקרב האזרחים, הם מפנים את ראשם בעת הליכה ברחוב ובודקים מי צועד לצידם, לפניהם ואחריהם, כל אחד נראה חשוד, נמנעים מלבקר במרכזי קניות, באירועים גדולים, מפחיתים את הבילויים.
בימים טרופים אלו שבהם אזרחי המדינה שמרבים להסתגר בבתיהם, משתדלים להתנחם בתענוגות ביתיים כגון קריאה, צפייה בטלוויזיה, שמירת קשר באינטרנט, באיי-פד ובנייד, אנו מודים על כל הטכנולוגיה המתקדמת המאפשרת לנו להרגיש שאנו לא לבד, ובעת הצורך משדרגת לנו גם את ההתבצרות הביתית.
ואז הסערה הגדולה, ללא כל אזהרה, פרצה בחוזקה ופגעה בכל מי ומה שניקרו בדרכה. מבעד לחלוני בקומה השישית ראיתי כיצד עץ נופל בחוזקה על מכונית קטנה שעמדה באזור החניה של הדיירים ומעכה את גגה. הברושים נעו בפראות מצד לצד, ברד החל לרדת ובאמצע היום השתלטה החשיכה. ואז, הכול כבה לפתע, הפסקת חשמל. הכול נעמד דום! אין מחשב, אין טלוויזיה, אין רדיו, אין טלפונים נייחים, אין פריג'ידר, אין תמי 4, מכונת הכביסה נעצרה באמצע הפעולה, אין מעלית, אין פעמון בדלת. לפחות הנייד שלי עבד, אבל ללא אינטרנט וגם האי פד מנע ממני גלישה במייל ובפייסבוק. התברר לי שהראוטר (נתב) נשרף.
אני הייתי בין המאושרים שהפסקת החשמל נמשכה "רק" מתשע בבוקר עד ארבע אחה"צ. בני וכלתי וחברים רבים בעיקר ברמת השרון, בעצם כתיבת שורות אלו, יום למחרת הסערה, עדיין נותרו ללא חשמל.
ברגע שהחשמל חזר לדירתי ולשכונתי נוכחתי שעדיין אין אינטרנט ואין מייל ואין פייסבוק וגם עדיין הטלפונים הנייחים לא עובדים...איך זה, תמהתי. ובכן, תומר, בעלה של נילי נכדתי, "הייטקן" מוכשר, האזין בסבלנות לתלונותיי, לניסיוני להסביר לו על הבעיות הספציפיות. דרך הטלפון הוא ניסה להנחות אותי להוציא חוט וכבל אחד, להשהות אותו מספר שניות, להכניס אותו בחזרה, אני מנסה למצוא את דרכי בסבך ובפקעת החוטים השונים המשולבים אחד בשני עם קשרים ופלונטרים ולא יודעת כיצד להיחלץ מהמבוך. "אוקי" אומר לי תומר, הראוטר שלך הלך את צריכה לטלפן לספק האינטרנט שלך ולבקש שיחליפו לך אותו."
השעה הייתה כבר שבע בערב. טלפנתי ל-199 לבזק והאזנתי לכל ההודעות ואפשרויות הלחיצות ולבסוף לאחר שהאוטומט בדק את הנתונים שלי, קיבלתי הצהרה שמקומי בתור הוא 65, משך ההמתנה הוא כשעה וחצי, אבל בניסיון לרכך את המכה, האוטומט הוסיף ונידב הצעה לטובתי, שאני יכולה להשאיר את מספר הנייד והם יחזרו אלי כאשר תורי יגיע. כמובן מיד דקלמתי את המספר והייתי בטוחה שהם לא יחזרו אלי. ביני לבין עצמי החלטתי שלמחרת אסע לבזק ואתמודד איתם חזיתית. אבל ראה זה פלא, לאחר שעה וחצי הנייד צלצל ובזק על הקו, אבל, שוב, כמיהתי לקול אנושי לא עמדה בציפיות ושוב האוטומט הורה לי לחכות כי אוטוטו יחזרו אלי. עשרים דקות נוספות עברו וכמעט וויתרתי על השיחה והנה קול נחמד של בחורה ענה לי.
כדי לקצר את סיפור התלאות, אציין שגם היא גם היא נתנה לי הוראות בדיקה של הכנסת כבל אחד והוצאת השני והשהייה למספר שניות ושוב להכניס ולהוציא ואני כבר לגמרה מבולבלת ומהנהנת בראשי כמו נכדי שמהנהן לחיוב כאשר מדברים איתו בטלפון, מתפלאת על עצמי שאני משתתפת פסיבית בפארסה קומית טרגית זו, ולבסוף אני שומעת את קולי עונה לה: "זהו זה, שום דבר לא עובד, כל מה שאמרת לי לעשות לא פתר את הבעיה, אתם יכולים לשלוח לי מישהו שיתקן ויפתור אותה"?
"את צריכה נתב חדש גברת. שליח יכול להביא לך אותו רק בעוד שבוע", "לא, אני זועקת, אני צריכה אותו אתמול......" "אוקי, את יכולה לקבל אותו ברמת גן בבנין קונקורד בבן גוריון 13."
"אין לכם בתל אביב? מה עם בזק באבן גבירול" ניסיתי, "לא, אין לי מושג, אולי הם סגרו, את מבוטחת, תקבלי נתב מודרני כי שלך ישן, שנתיים חינם ולאחר מכן 10 ש"ח כל חודש אבל רק ברמת גן".
טוב, אין ברירה, מחר אקדיש את זמני למטרה זו. שיחה בערב עם שולם בן דודי מחיפה הבהירה לי שלא קוראים למכשיר ראוטר אלא מודם. בהוראות הקוליות דובר על נתב. בן דודי הציע לי גם לרכוש מגן ברקים, זה כדאי, גם על המחשב וגם על הפריג'ידר.
עם כל האינפורמציה והבלבול בראשי בין ראוטר למודם ונתב, הפעלתי בבוקר את ה-WAZE שלי בדרכי לרמת גן לבנין קונקורד, מצוידת בספר קריאה שכן הוזהרתי על-ידי בן דודי שהתור שם ארוך מאוד ועלול לקחת מספר שעות אם לא מרבית היום. ובכן, לקראת שעות קשות כאלו ההכנה צריכה להיות פסיכולוגית, הווה אומר לתכנת את ראשי שאני יושבת בהנאה ללא מתחים, אפשר לקרוא ספר, אפשר להתקשר בנייד, אפשר להתבונן באנשים, זה חשוב, בפרט אם כותבים..
הגעתי לחניון הגדול של בניין קונקורד והשוער הרוסי כיוון אותי למינוס 4, כי הכול מלא ורק חניות בודדות נותרו. חניתי ועליתי במעלית ללובי, שם שוער רוסי נוסף ונחמד כיוון אותי לחנות בזק שנמצאת ליד חנות הפלפון. הפעם שמחתי שאני בבזק ולא בשנייה כי התור היה יחסית קצר, קיבלתי מספר 26 כאשר 20 כבר קיבל שירות. ארבע בחורות חמודות ישבו וקיבלו את הלקוחות, כולן עם מבטא רוסי, מהירות, מיומנות ומנומסות. רווח לי.
כאן גם קיבלתי את ההסבר על ההבדלים בין שלושת השמות: מודם הוא רק עבור מחשב אחד נייח בבית. ראוטר עבור יותר ממחשב אחד וכולל גם אי-פד. נטב הוא סה"כ השם העברי, ושכחתי לשאול של מי, של הראוטר או המודם, אולי אברר זאת אצל תומר בעלה של נילי נכדתי שנענה לקריאת האס או אס שלי לאחר שכבר הצטיידתי במכשיר מבזק, לקפוץ אלי הערב בדרכו חזרה מהעבודה ולהתקין ולחבר אותו ואולי גם לעשות סדר בשלל החוטים והכבלים.
ובתוך כל זה, התחלתי לספור את הנזקים הנוספים של הפסקת החשמל. הפסדתי את המסאז' הדו-חודשי שלי שכן המעסה שלי צלצל באינטרקום "המון פעמים" אך הרי הוא היה מנוטרל ללא חשמל, והוא חשב שהפרזתי לו.... הנייד שלי גם הוא מסתבר לא תיפקד וכל שיחה אלי, התקבלה בהודעה מהמזכירה האוטומטית שאני לא נגישה ????? לא אני נתתי הוראה כזו והנייד שלי השתולל על דעת עצמו, היו עוד פשלות של קומדיית הטעויות, אבל כל זה הרי בטל בשישים לעומת הבעיות ההרסניות האחרות שהפסקת החשמל הממושכת גרמה לרבים אחרים.
ואולי בעוד מספר חודשים נראה גם תוצאות נפלאות, כפי שקרה בארה"ב ב-13 ליולי 1977, לאחר הפסקת החשמל הידועה שנמשכה 25 שעות כתוצאה מארבע פגיעות ברק בקווי מתח גבוה ובתחנת כוח גדולה מחוץ לעיר שסיפקו חשמל לעיר. על-פי אגדה אורבנית, תשעה חודשים בדיוק לאחר הפסקת החשמל הגדולה התרחש בייבי בום (עלייה משמעותית בכמות הילודה), ונולדו 35% יותר תינוקות מבדרך כלל. (ויקיפדיה).
מי ייתן, ונתברך בהמון תינוקות שהפסקת החשמל אולי הניבה, בתקווה שהם יוולדו למציאות אחרת, פחות עגומה, יותר שפויה, שקטה וכמובן יותר מוארת.
