"נצח ישראל והעולם הערבי"

נזדמן לי פעם לשמוע הרצאה שנשא האלוף עזר ויצמן, אז בתפקיד ראש אג"מ, בפורום אזרחי סגור. עזר היה במיטבו. שופע ביטחון ויורה אמרות כנף, במיוחד כאלו שנעמו לחיכו של אותו קהל. אחת ההברקות שלו, שנחרתה בזיכרוני עד היום, אמרה: "אני סומך על נצח ישראל ו...(כאן באה השתהות קלה) ועל העולם הערבי". לא בטוח שהקופירייט על הקביעה הזו שייך לוויצמן, אבל ברור שמדובר באבחנה מדויקת להפליא וגם בעלת אופי נבואי. נזכרתי בה לאחרונה, כאשר צפיתי בתוכנית "המקור" בערוץ 10, ששני חלקיה (ב-4 בנובמבר וב-11 בנובמבר), ניסו לפענח את החידה, למה נכשלו שיחות השלום, בין אהוד ברק ואהוד אולמרט לבין יאסר ערפאת ואבו-מאזן.

שמעתי פעם את עורך "המקור" רביב דרוקר, פורש בתוכנית "לונדון את קירשנבאום", בלהג מתמשך, כיצד בנימין נתניהו - שנוא נפשו הקבוע - הצליח בכישרון נדיר לתמרן את המו"מ שניהל באזורנו ג'ון קרי, במסע דילוגים אינסופי - כך שיהפוך בעצם לבזבוז זמן מרתוני (הפלשתינים המסכנים כמעט שלא הוזכרו ב"ניתוח" הזה). לכן לא היו לי ציפיות מיוחדות לגישה אוביקטיבית ב"המקור", שתחשוף את סיבות הכישלון הכפול. אבל התוצאה הייתה מפתיעה, ואלמלא היה מדובר במגעים שבהם עמדו בעצם להכריע את גורלה של ישראל, אפשר היה גם לומר - תוצאה משעשעת.

ראשית, במקום לחזור על הטענות האהובות על השמאל הישראלי, לפיהן אהוד ברק הוא האשם האמיתי בכישלון שיחות קמפ דייוויד (2000) - אשמה כבדה מנשוא, שהרי לדעת פרשני השמאל, כישלון זה הוא שגרם לתנועה הטקטונית בדעת הקהל בישראל, משמאל לימין - הציעה "המקור" חלופה חדשה: נשיא ארה"ב ביל קלינטון (שניהל אז את השיחות ולאחר מכן העלה את מה שידוע כ"יוזמת קלינטון" - י.ר.), הוא שנושא בחלק מהאחריות לרושם הברור שקיבלה דעת הקהל בישראל, כאילו אין פרטנר!.

קלינטון, למי שאינו יודע, למרות שהרחיק לכת בוויתורים שהציע כי ישראל תעשה (גדולים אף מאלו שהעלה ברק עצמו, שהם כשלעצמם היו מרחיקי לכת), קיבל הסכמה ישראלית ליוזמתו. אבל נשיא ארה"ב שמע מערפאת כשזה הגיע לוושינגטון ב-3 בינואר 2001, רק שורה של הסתייגויות מכל אחד מסעיפי ההצעה (למעשה, עוד בטרם נחת ערפאת בוושינגטון, פרסמה לשכת העיתונות הפלשתינית את מכתב הדחייה של ערפאת, עובדה שכמובן לא צוינה בתחקיר של "המקור", לא קשה לנחש מדוע - י.ר.).

"המקור" הקפידה להיזהר בכבודם של הפלשתינים, ולכן בשילוש הבלתי קדוש: ישראל-ארה"ב-הרשות הפלשתינית, רק הם יוצאים חפים מכל עוון. ברק המסכן קיבל ריהביליטציה חלקית (אבל עדיין לא מעמד של "אתרוג"!), קלינטון נידחף לספסל הנאשמים ההיסטורי, ורק יאסר ערפאת וחבר עוזריו, יצאו זכאים מחמת הספק.

פסק דין צפוי מראש, שהרי "מחנה השלום", ונציגיו בערוץ 10, לא בקלות יוותרו על אמונתם בפאטה מורגנה שאותם הם מנסים לשווק לנו. אני סקרן לדעת כיצד יסביר דרוקר גם את הסירוב הערבי לקבל את תוכנית החלוקה ב-1948?

החלק הראשון בתוכנית "המקור", יוחד לפיאסקו הראשון. לא היה צריך להתאמץ כדי להבחין כיצד נחשפת האסטרטגיה הקבועה במו"מ, שערפאת הביא אותה לדרגת אמנות: כל ויתור של הצד שכנגד הופך עמדת פתיחה לדרישה הבאה, וכן הלאה וכן הלאה.

השיטה הזו יכלה לשגשג, רק אם משלחת ישראל ונותני החסות האמריקניים, מילאו את החלק המצופה מהם. והם אכן מילאו, ועוד איך. אחד הקטעים המאלפים ביותר בחלקו הראשון של "המקור", היה וידויו של ישראל חסון, אז סגן ראש השב"כ, שצורף לשיחות כאיש מקצוע ולא כפוליטיקאי, ולכן יש לעדותו משקל כל כך מיוחד.

חסון מספר, כי כאשר נתבקש לתרגם לערבית את הצעות ברק ("המשופרות"), בנושא הר-הבית, חשכו עיניו. הוא חש - סיפר - כי כישראלי, לא יוכל מבחינה נפשית לומר את הדברים, שכן הם כללו ויתור על כל בדל של ריבונות ישראלית במקום (ואכן, בהמשך, התפטר חסון - י.ר.).

אבל מה שקרה במערכה השנייה, דהיינו שיחות אולמרט אבו מאזן ב-2008, לא רק ששם בצל את כשלון שיחות קמפ דייוויד. הוא חשף - ככל הנראה למרבה צערם של עורכי התוכנית - שתי עובדות, שלצערי ניאלץ להתמודד עימן עוד שנים רבות.

ראשית, אם עד היום הורגלנו לדבר על העובדה התמוהה שאבו-מאזן לא טרח לחזור אל אולמרט עם תשובה כלשהי, למרות שראש הממשלה הישראלי הציע לו הצעות שכללו את שבירת הטאבו הישראלי המסורתי (סירוב מוחלט להכיר בזכות השיבה - י.ר.), הרי בא חלקו השני של הסרט וגילה לנו שמה שחשבנו עד היום בנושא גורלי זה לקיומה של מדינת ישראל, היה כאין וכאפס לעומת מה שבאמת הוצע לפלשתינים.

שנית, שקיפות? לא בבית ספרנו. אותו מחנה פוליטי המיילל לנו חדשים לבקרים עד כמה חשובה השקיפות במעשי השלטון לביצור הדמוקרטיה, משתין עלינו בעצם בקשת. אותה שקיפות (שלא הייתה) במו"מ שקדם להסכם אוסלו, חזרה בצורה חמורה הרבה יותר במגעי אולמרט-אבו-מאזן.

ואם היה מי שיצר את הרושם, החמור ממילא, כי בסך-הכל הסכים אולמרט להחזרת 5,000 פליטים לתחומי ישראל, צריך היה לראות את חיוכו הציני של השר (אז) חיים רמון. מי שמונה ע"י אולמרט עצמו לנהל מגעים בנושא הפליטים, גילה שלמעשה ניתנה סכמה ישראלית לשובם של 100,000 (מאה אלף) פליטים, כאשר הפלשתינים דרשו שיבת 150,000 פליטים.

אפשר בנקל לנחש את השלבים הבאים בתסריט הבלהות הזה שרקחו אולמרט ורמון, בלי ידיעתו של הציבור הישראלי: אחרי שישראל הייתה מסכימה למספר הזה, היה אבו-מאזן נאנח מרות ומכריז כי מבחינה מוסרית אין לו מנדט לדבר בשם 4 מיליון הפליטים... ולכן ישראל צריכה להתגמש.

או אז, הייתה הקהילה הבינלאומית מתגייסת להפעיל לחץ על "ישראל הסרבנית"; שמעון פרס היה מדלג ממיקרופון מפרגן אחד למשנהו, ומודיע בקול דרמטי כי "אין לאפשר למפחידני הימין להרוס את חלום השלום והמזרח התיכון, רק בגלל כמה אפסים". והתקשורת, הו הא, התקשורת המכורה שלנו הייתה פותחת במסע שטיפת מוח יומיומי, שלעומתו פרויקט מכירת הנסיגה מגוש-קטיף כחזון השלום שבפתח, היה נשמע כמו תרגיל של יחצ"נים מתחילים.

למשמע התיאורים שהעלו כמה ממשתתפי השיחות בקמפ דייוויד, כמו לגבי המו"מ שניהלו אולמרט וחבורתו, אי-אפשר להימלט מהרושם הברור, של צוותים ישראלים מסוכסכים, שבעיקר דאגו כיצד למכור את הסחורה הנפיצה -בבית. "ציפי לבני הייתה האאוטסיידרית שדיברה על הנצח" - מגחך חיים רמון.

אבל אם חשבתם לתומכם שכלבי השמירה של הדמוקרטיה הישראלית - אלה שמזדעקים מרה רק כאשר זה נוח להם פוליטית - יטרחו לדווח לציבור הישראלי על הדרך הקלוקלת שבה מיוצגים האינטרסים הכי חיוניים שלו - אז טעיתם. שכחתם ששקיפות היא פריווילגיה השמורה בלעדית לשמאל.

מה הפלא שבסקרים השונים בהם נמדדת עמדת הציבור ביחס לאמינות הגופים השונים במדינה, מדורגת התקשורת הישראלית במקום האחרון. רק השבוע קיבלנו תזכורת מוחצת לכך, כאשר מנבואות החורבן שגדשו את ידיעות אחרונות, ynet, ערוץ 2 וערוץ 10, באשר לפגישת אובמה עם נתניהו, לא נותר אלא רמץ מביך. נתניהו לא נשלח למחנה המעצר בגוונטנמו. עוד דוגמה ל"פרשנות" שכל יסודה משאלות הלב של הפרשנים.

חלקו של תחקיר "המקור" המתייחס להיעלמותו המוזרה של אבו-מאזן מהשטח, כאשר נתבקש להשיב על הצעות-המכירה-הכללית של אולמרט, רווי רמזים כי הפלשתינים הבינו כי אולמרט עומד בפני סיום דרכו הפוליטית, ולכן אין להצעותיו שום ערך.

ואכן זהו האליבי שמנסה דרוקר למכור לנו, בניסיון נואש להציל את ספינת התירוצים הפאתטית של השמאל, מטביעה סופית. וכך הוא טוען באחד ממשפטי הסיכום שלו: "המקסימום שישראל מוכנה להציע לפלשתינים מעולם לא הוצע לאבו-מאזן ע"י ממשלה שיש לה הסמכות לכך".

הפלשתינים באמת לא צריכים להתאמץ. לא רק שיש להם מליצי יושר אוטומטים בישראל. הם גם נהנים מסנגוריה ציבורית השופעת מעיין יצירתי בלתי מתכלה בתחום ה"נסיבות המקלות". פעם זה "אשמת ברק שלא התחשב ברגישויות של ערפאת", פעם זה "קלינטון שלא עשה בכלל שיעורי בית", פעם זה "הצד הישראלי שלא ערך שיחות הכנה לקמפ דייוויד" (שקר גס. נערכו גם נערכו שיחות כאלה באבו-גוש, בת"א ובשוודיה - י.ר.) ופעם "זה אולמרט שעמד להיות ברווז מת"...

הרולד אברהמס, מי שהיה יועצו המיוחד של הנשיא בוש לענייני המזרח התיכון, ואשר צוטט בהרחבה בתחקיר, לא התרשם מכל מסע ההגנה הזה. "הפלשתינים לא היו חותמים על דבר בכל מקרה", סיכם ביובש. אז מה, הפלשתינים הם סרבני השלום? השמאל הישראלי לא ייתן לשום עובדה לבלבל אותו.