מסע ההפחדות של קרי

מדי פעם, לאחר שאנו מתאוששים מעט מהדברים המוזרים שהוא משמיע בהקשר לישראל ולסכסוך הישראלי-ערבי, חוזר קרי להופיע במקומותינו ולהעלות על סדר היום מחדש את השגותיו על ישראל ועל הסכסוך; בכל פעם הוא מפליא לעשות. ביקורו האחרון באזור, ונאומו בכנס סבן, הם חוליה עלובה ומצערת נוספת באותה שרשרת. דומה שהוא הולך ושוכח גם את מה שידע לפנים.

לבד מעניין אחד - השרדותו של אבו-מאזן - קשה להבין לאן חותר קרי. אין ספק שהוא פועל ומתבטא גם בהשראת הבוס שלו, הנשיא אובמה, שגם הוא נראה יותר ויותר כעוף מוזר המנותק מהמציאות האזורית, שלא לומר העולמית. ישראל אינה יכולה ואינה צריכה לשלם את מחיר השרדותו של אבו-מאזן, משום שגורלו אינו תלוי בה אלא בציבור הערבי-פלשתיני ובמדיניות העולם המערבי, בעיקר. כל הוויתורים והמחוות של ישראל עד כה לא קידמו דבר ואפילו לא הבטיחו שקט ממושך. ראינו את קצב ההתרחשויות בשטחי הרשות ובעזה כאשר מתחולל בהם מהפך וראינו זאת גם במדינות השכנות. שום מעשה מקדים של ישראל אינו יכול למנוע זאת או לעצור תהליך כזה משהתחיל, והברירה היחידה היא התערבות כוחנית. אין סיבה שנקדים לכך "מענקים פוליטיים" יקרי-ערך, אלא אם יש לכך יסודות נוספים בעמדותיהן של המדינות הערביות "המתונות". אם קרי אינו יודע עדיין, אחרי כל נסיונותיו הכושלים לתווך בחוסר כשרון בולט בסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני, אולי באמת הגיע הזמן שיניח לנושא וישאיר לנו את הדאגות המקומיות...

אני מודע היטב לדעות שגורסות שחייבים "להפגין פעילות מדינית" משום שזה נכון, זה מועיל למצב הרוח, זה מרגיע את המטורפים וזה עשוי להקנות לנו עוד מעט זמן של שקט מדומה. אני מודע אבל שולל את הגישה מכל וכל. אפשר היה לשחק את המשחק הנואל הזה במשך זמן מסוים בתחילת הדרך, או אחרי שאובמה נבחר לנשיא ובטרם שפך את התינוק עם המים, תחילה בנאום קהיר שלו וא"כ בבגידתו המבישה במוברך ובשאר ידידיו (?) במזרח התיכון. זה היה סביר במידה מתקבלת על הדעת בעידן המחוות לאבו-מאזן ובכלל זה הקפאת הבנייה באיו"ש ל-10 חודשים, מהלך יוצא דופן של נתניהו. זה היה עדיין נסבל בעת מסע הדילוגים של קרי באזור, אבל זה מיותר ומטופש כיום. כל העוסקים בנושא צריכים להסתכל לעובדות בעיניים, מפני שהעובדות קובעות את המצב ולא משחקי מראית-העין. באיזון העדין הקיים באזור, אני נוטה לסמוך על ראש הממשלה ושיפוטו. ראשית, הוא בקי היטב בעובדות הגלויות והסמויות ושנית, הוא יצטרך לעמוד בפרץ. ככלל, אני נוטה לדעה שהגיע הזמן להכריע ולהתקדם - או שהרשות היא גורם קונסטרוקטיבי שיכול להוביל את ערביי איו"ש לפחות להסדר עם ישראל, או שעבר זמנה ויש לחפש פתרונות אחרים שאינם עוברים דרך חמאס, כמובן.

חצאי אמיתות

המצב הנוכחי הוא פועל יוצא של העקשנות הערבית והסירוב המתמשך של אבו-מאזן, נציג הערבים למאבק המתמשך בישראל, לנהל מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים וללא אולטימטומים כאלה ואחרים. כל עוד נמשכת סרבנות זו, קרי ממשיך לשאת דברים לריק והערבים הם האחראים למצב הקיים והמתהווה כאן. ישראל חייבת להבהיר לאלתר ובאופן חד-משמעי שלא תקבל על עצמה שום אחריות לתוצאות סרבנות ערבית זו.

נתניהו אומנם דיבר על שתי מדינות, אבל הדגיש שלא יקום הדבר בכל מחיר. כדאי שקרי יפסיק להתפלפל ולהתבלבל בלשונו ולומר חצאי-אמיתות. בנאום בר-אילן, 2009, הגדיר נתניהו היטב את התנאים לשתי מדינות. ללא מו"מ ועם עקשנות ערבית בלתי-מתפשרת, לא יושגו תנאים אלה ועל כן לא תקום מדינה פלשתינית. ההתממות של קרי אינה במקומה ואינה בכל מקרה צעד בונה אמון או מקדם פתרון. בוודאי שלא כל שרי הממשלה בישראל רואים לנגד עיניהם באותו אופן את הפתרון הרצוי, אבל ראש הממשלה נושא באחריות העל והוא זה שיצטרך להכריע בין הגישות ולעצב עמדה לאומית שאותה יביא להכרעת העם. אין שום סתירה בין הדברים. צריך לקרוא אותם כפשוטם ולא לעסוק בפרשנות מתחכמת.

בכל מקרה, על קרי להפנים שמדינה יהודית קודמת למדינה דמוקרטית וכי אין רק פירוש אחד לדמוקרטיה, הפירוש שלו... אם יהיה ניגוד אמיתי ולא מדומיין בין השתיים, תנצח המדינה היהודית ואם ינסו "ידידי ישראל" להמציא סתירות מדומות לצורך קידומן של אג'נדות פוליטיות שלהם, נציע להם לעסוק בעניינהם.

חיקוי מוגבל

חשוב מאוד שישראל תיישב בהסברתה את הסתירה כביכול שעליה מצביע קרי ללא דיחוי. שכן, "ידידי ישראל", במיוחד אלה ממחנה השמאל שרובם לוקים באנטי-ציונות מתקדמת, סבורים, שיוכלו להפחיד אותנו באמצעות פרשנויות הזויות וסיפורי-בדים ובדרך גם מבלבלים את ההדיוטות בעלי הרצון הטוב וההתמצאות המוגבלת.

מדינה פלשתינית "בגבולות 67" היא מדינה על שטח של כ-6,000 קמ"ר, אבל מדינה בגודל זה בארץ ישראל המערבית אינה מקיימת את תנאי-היסוד של גבולות בני-הגנה לישראל. מדינה בסדר גודל זה היא חיקוי מוגבל ביותר למדינה של ממש במיוחד כאשר מוסיפים לממדים הפיסיים ולתוואי הגבולות גם את תנאי הסף האחרים שקבע נתניהו בנאומו מ-2009. מאידך-גיסא, אין הבדל בין מדינה בגודל 6000 קמ"ר לבין מדינה בגודל של 5000 קמ"ר באותם תנאים; לשתיהן אותן נכויות בפועל. לכן, הוויכוח הסימלי - על תוואי גבולות שמקדש את מספר הק"מ ולא את עקרונות היסוד של שימור הביטחון, המקומות הקדושים, הבירה ההיסטורית והאיזונים הדמוגרפיים - שמנסים להפכו לוויכוח עקרוני, הוא נסיון ברור להתחמק מהכרעות בעיקרי הדברים.

אם לא נגיע למדינה באשמת הסרבנות הערבית, יהיה הפתרון החלופי אוטונומיה (נוסח בגין-סאדאת או דומה) או "אשכול של אוטונומיות" מרחביות, עם קשרים מבוקרים ביניהן ¹. רק כך תוכל ישראל לקיים גבולות ביטחון ושליטה מעשית על הביטחון בגבולות הפריפרליים ובמערכות הפנימיות, תוך שהיא מאפשרת לאוכלוסייה האזרחית מרחב ניכר של מימשל עצמי אזרחי.

התאבדות לאומית

למען האמת, למי שאיננו מתעקש להתעלם מן המציאות שסביבנו, פתרון אמיתי אפשרי רק במסגרת של הסדרים פדרטיביים שלהם שותפים גם הירדנים. המגמה הבסיסית חייבת לחתור למצב דומה או קרוב לזה שאמור היה להתקיים במקור, אילו יושמה הצהרת בלפור ברוחה וכלשונה. כל המניפולציות שתפסו את מקומה לא במקרה מאז פורסמה, אינן צריכות לבלבל לפחות (לא) אותנו.

אלה האופציות האמיתיות. ככול שרמת חוסר האמון בין הצדדים הולכת וגדלה והמציאות האזורית הולכת ומסתבכת, ככל שהידידות האמריקנית הופכת ליותר ויותר מפוקפקת בחסות המנהיגות של אובמה וקרי ואירופה נראית דומה יותר לשבדיה, ידידות המערב נראית כהולכת ומתרחקת ועצותיו הופכות יותר ויותר לעצות אחיתופל. המערב לא יוכל לכפות על ישראל פתרון של התאבדות לאומית, אבל יש בכוחו להפכה מגורם מייצב באזור לגורם בלתי-מייצב, אם יכפה עליה פעולות שמוטב היה לא להדרש להן, או ימשיך להשלות את יריביה שאינם צריכים לנהל מו"מ ויש מי שידאג לענייניהם בדרכים אחרות. מי שרוצה להפסיק לבזבז זמן ולדבר דברי הבל ובמקום זאת להתמקד במציאות: גודל השטח "היהודי" בהשוואה לגודל השטח "הערבי", מתארי האיומים, הבעיות האזוריות והתפוררות ההסדרים בו, הפזורה הפלשתינית כולה (אמיתית ומדומה), הפיצול הפנים-פלשתיני, והצורך להיפטר מבעית הפליטים לא רק בסוריה אלא גם אצל ערביי "פלשתינה" על-ידי ישובם מחדש - כדאי שיתחיל להפנים עובדות אלה, גם בישראל וגם מחוצה לה.