באיזו מידה מסכנת ההינתקות מרצועת עזה את קיומה של ישראל? שאלה זו - בשינויי נוסח קלים - מלווה את המציאות הישראלית מאז שנות ה-50: האם פינוי סיני מסכן את קיומנו (56')? האם פינוי סיני ותעלת סואץ מסכן את קיומנו (67'-73')? האם הסכם השלום והשבת סיני למצרים מביאים את האויב לשערנו? האם יציאת צה"ל מלבנון, לאחר שישב שם במשך 18 שנים, מסכנת את קיומנו? השאלה החוזרת ונשנית הזאת מעידה על הפרדוקס - או שמא הפרנויה - שבו חיה החברה הישראלית.

אין ספק שביטחונה של ישראל היה - ועודנו - מותנה בכוחה הצבאי. במלחמת העצמאות, הכוח הצבאי הוא שייסד את ישראל וגבולותיה. אבל החיבור בין מלחמה לקיומו של עם שעבר כמעט-השמדה, וזכה לעצמאות בטריטוריה היסטורית, הוא עז וממושך עד כדי כך שהוא עלול ליצור זהות מוחלטת בין הקיום הלאומי לכוח הצבאי. מבלי להיכנס לדיון היסטורי, ייתכן שהמלחמה המייסדת אכן הצדיקה את האתוס והפרקטיקה שחיברו את האיום הקיומי עם הכוח הצבאי ועם המלחמה היזומה - שתמיד הוצגה כמלחמת-מנע. מלחמת-המנע לא מנעה מלחמה, שכן זו התחוללה, אלא איום משוער (וסובייקטיבי, כמובן) בעתיד.

זה היה דפוס התנהגות של עם וחברה רדופים שאפשר היה להבינו, משום שהרטוריקה הערבית שלוותה במעשים העניקה לנו את זכות התודעה הקיומית המחייבת. אבל כיום - כעבור שני דורות, שש מלחמות ומלחמות שבין המלחמות - מדינת ישראל חיה, קיימת, מבוססת ומוכרת, למרות שטרם הסדירה את יחסיה עם חלק ממדינות האזור ועם הפלשתינים שבשליטתה. בינתיים, האיום הקיומי הפך לגולם שקם על יוצריו. מדינאים ובכירי צבא ממשיכים לכנות את המאבק האלים עם הפלשתינים בשם "איום קיומי" (וכוונתם למובן הפיזי, הפשוט - אם נפנה את רצועת עזה, סופנו שנמצא את עצמנו בים). יש המסכימים עם המושג הזה, אבל הם מתכוונים לסכנה לקיומה של מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, שתהפוך למדינת כל אזרחיה, בעלת רוב ערבי, אם תימשך האחיזה בפלשתינים.

המענה האולטימטיבי לאיום הקיומי, המקובל גם בימינו, הוא היציאה למלחמה - כפויה או יזומה - שנועדה לכבוש שטח, להשמיד כוחות של צבא יריב ולהחזיק בשטחו עד שיסכים לגבולות חדשים ובטריטוריה שלו, שיהיו בטוחים, מוסכמים, מוכרים ו... כפויים. אם לא יסכים, נמשיך להחזיק בשטחו עד שיאמר "רוצה אני". זה היה, וכנראה נותר עדיין, הפרדוקס של השטחים שנועדו להעניק לישראל ביטחון - והאחיזה בהם היא שמעצימה את הסכסוך, מחריפה אותו ודוחפת את הצדדים לחפש דרכים חדשות לקיום הסכסוך, להעמקתו ולערעור הביטחון.

מבצע "קדש" - מערכה יזומה, אשר נועדה, לטענת בן-גוריון וצה"ל, להשיג אחיזת-קבע ברוב חצי-האי סיני- הסתיים בנסיגה כוללת ובתקופת רגיעה יחסית. מלחמת ששת הימים, האחיזה בשטחים שנכבשו ומדיניות ה"אף שעל" הביאו למלחמת ההתשה, וזו בתורה הביאה למלחמת יום הכיפורים. מבצע של"ג, שנועד ליצור סדר חדש בלבנון וגם ביחסינו עם סוריה - ונומק בהסרת האיום על תושבי הצפון - הביא לשהות של 18 שנים בשטח מדינה שכנה, שגרמה לתופעת החיזבאללה ולדריסת רגל אירנית בשכנות מיידית לישראל. ובל נשכח את האבדות בשנות לבנון, שהיו רבות יותר מן האבדות של מבצע "קדש" ומלחמת ששת הימים גם יחד.

התהליך המתואר אפשר את המשכו של האיום הקיומי - ולאחרונה הוא הועתק לרצועת עזה. עם זאת, במהלך השנים חלה תמורה במימושה של התפישה הזאת: נושאי הדגל התחלפו. קו השבר הוא מלחמת יום הכיפורים - הדור הראשון, בשנים שקדמו למלחמה, היה ההנהגה הצבאית; הדור השני, מסוף המלחמה ועד היום, הוא אנשי ארץ ישראל השלמה, אם דתיים ואם חילוניים. הקשר בין איום קיומי לשטח הראוי לכיבוש ולאחיזת-קבע, פורש והורחב לקשר בין ארץ ישראל השלמה, המבטיחה את הקיום, לבין הביטחון כמושג-על בתודעה הישראלית. קישור זה התפתח להכרה המקובלת, שלפיה א"י שייכת לעם ישראל "משיקולי ביטחון" - בניגוד לתודעה מן העבר הרחוק, שלפיה המסע הציוני בא"י חייב להימשך למרות שיקולי הביטחון.

המשקע הביטחוני האמור יצר אסטרטגיה נגטיבית אשר מנחה את החשיבה הישראלית השלטת. גישה זו מבוטאת על דרך השלילה: לא נסכים להידברות, תזוזה, ויתור, התקדמות במה שכבר הוסכם או שאפשר להסכים עליו, כל עוד היריב - סוריה, חיזבאללה, הפלשתינים - לא יפסיק את פגיעתו ואת הטרור המכוון נגד ישראל ותושביה. זהו מתכון להעברת כל היוזמות וניהול הסכסוך ליריב. במצב תפישתי כזה שום הסכם אינו יכול להתממש, משום שכל גורם שולי אופוזיציוני יכול לעצור כל התקדמות להסדר - ולו גם חלקי או זמני - שהוסכם עליו בין הצדדים.

אסטרטגיה של הנהגת מדינה לא תצלח אם תישאר נגטיבית לאורך זמן. היא חייבת להיות פוזיטיבית - להעדיף מגמות חיוביות המסדירות את מקומן, חייהן ומעמדן של מדינה וחברה, בסביבה שבה היא מתקיימת. כיום, גישתם של שר החוץ, ורבים אחרים, היא זו: "אם לא יחדלו הפלשתינים מ..." - לא נזוז, לא נתנתק, לא נסכים ולא ניזום דבר. יש היגיון בגישה הזאת, אבל היא מעניקה ליריב את האפשרות לנהל את הסכסוך ולקבוע את מהלכו - ומונעת אפשרות זו מאתנו. זה פרדוקס נוסף המאפיין את אסטרטגיית הביטחון הישראלית.

שני יוצאים מהכלל אירעו בשנים האחרונות: היציאה החד-צדדית היזומה מלבנון וההינתקות מרצועת עזה. מאז מלחמת העצמאות, אלו היוזמות הפוזיטיביות היחידות. אפשר אולי לצרף להן את הליכתם המשותפת של סאדאת ובגין להסכמים שבהם שני הצדדים מוותרים על כל מרכיבי הסכסוך בין המדינות, ומחליטים על גבול מוסכם שהתברר כבטוח יותר מגבול בר-הגנה. היוזמות הללו איימו לקעקע את תפישת הביטחון הנגטיבית המקובלת - ולכן, המחזיקים בה פרשו את היציאה מלבנון כמחוללת האינתיפאדה מבית-מדרשו של ערפאת, וההינתקות מרצועת עזה מתוארת כסכנה לקיום הלאומי, שאחריתה מי ידע.

ההינתקות מרצועת עזה אינה ערובה לרגיעה באזור. מותר להניח שהפלגים הסרבניים בחברה הפלשתינית ימשיכו בפעולות טרור, שכן האסטרטגיה הפלשתינית נגטיבית יותר מן האסטרטגיה הישראלית. זו אחת הסיבות לכך שעד היום אין להם מדינה משלהם. תפקידו של צה"ל להגיב על הטרור הפלשתיני שלא באמצעות אחיזה בשטחי הרצועה. אחיזה כזאת מטילה על ישראל את האחריות לאוכלוסיה הפלשתינית - שנזקיה לטווח רחוק חמורים הרבה יותר מהקשיים של הטרור הפלשתיני הצפוי אחרי ההינתקות.

לכן הקריטריון הקובע אינו השאלה אם מצב הביטחון בסביבת הרצועה יורע או ישתפר אלא השאלה לאן פנינו מועדות. דווקא ארבע שנות האינתיפאדה ביגרו את צה"ל והכשירו אותו להתמודדות מנגד ולא לנוכחות בפנים. זו צריכה להיות הדירקטיבה לצבא.