דין פרוטה כדין מאה

כולנו עובדים במקום כזה או אחר, חלקנו שכירים, חלקנו עצמאיים, חלקנו חקלאים, וחלקנו יזמים. כולנו חשופים לטובות הנאה כאלה ואחרות, ובוודאי לציוד משרדי, או אחר העומד וקורץ לנו מעבר לפינה. נשאלת השאלה מהיכן הגיעה תופעת השוחד, ניצול ציני של אמצעים המועמדים לרשות הכלל והפרט.

הייתי לא מזמן מעבר לים בארצות הברית, וראיתי שם תופעה מאוד מעניינת בגינות ציבוריות, משאירים אנשים משחקים, חפצים ממינים שונים, ואיש לא נוגע, לא שאלה לא ניידים, הם בהחלט ניתנים ללקיחה, אבל אין איש שולח בהם יד גם לא ילדים.

אצלנו בדיוק להפך, חפץ שנשאר ברשות הרבים מספר דקות ללא השגחה, הינו בחזקת נעדר, ויותר לא יחזור לבעליו. גם ציוד משרדי כמו, עפרונות, עטים, מחקים, מחוררים, שדכנים, חבילות נייר ועוד, שלא לדבר על דברים יקרים יותר, נעלמים ממקומם. רבים בינינו רואים בכך דבר קטן, זוטי זוטות, לספח מכשירי בכתיבה לצורך אישי.

ומכאן כאשר החינוך הוא כזה, אין תמיהה על כך שבעלי שררה מנצלים את גודל מעמדם לשם השגת טובות הנאה אישיות. כך זה עם פרשת שרה נתניהו, הנבחנת כרגע, ונחקרת על-ידי המשטרה בדבר מימון רהיטי גן מכספי משלם המיסים, במקום מכיסם הפרטי של בני משפחת נתניהו. כך זה עם מימון וניצול המעמד לצורך תחזוקת הבית בקיסרי, כך זה עם הסלקת מתנות שנתקבלו בתוקף המעמד. ומכאן הדרך קצרה לשוחד שקיבל מועמד לנשיאות בהיותו שר וגדול במדינה, וניצל את מעמדו לקבלת כספים במרמה, ועקיפת החוק להלבנת הון.

המבדח ביותר היה (בדיחה עצובה) נימוקו של הרב פינטו, שטען שלא נתן שוחד, אלא העביר כספים מנותני תרומה, לנזקק, במקרה זה תנ"צ ברכה ז"ל. גם אורי לופליאנסקי אמר שלא לקח לכיסו דבר, אלא רק העביר זאת ל"יד שרה" הסבר שלא התקבל על דעת השופטים. והרשימה ארוכה ולא מכובדת.

לצערי גם כאשר יש מגבלות כגון גובה תרומה, מקור התרומה, סוג התרומה, תמיד מנסים אצלנו לעגל פינות, למצוא את נתיב הבריחה מקיום החוק. לצערנו ואולי, לשמחתנו במוקדם או במאוחר זה מתגלה. כל זה לא היה קורה אילו כבר מראשית דרכנו, מערכת החינוך הייתה מקדישה לכך אמצעים, ושעות לימוד על-מנת לעקור את הנגע הזה בעודו באיבו. זכרו דין פרוטה כדין מאה.