חוק גדר הפרדה

"דרישה מן העובד לעבוד שעות עבודה רבות, ובכלל זה העדר דפוס עבודה קבוע ומסודר המאפשר לעובד לתכנן את סדר יומו, לשהות עם בני משפחתו, לנוח מעמל יומו, ולתכנן את פעילויותיו בשעות הפנאי, אף היא בגדר העסקה פוגענית". כך מנמקים השופטים את החלטתם להעניק למני נפתלי פיצוי בגין "העסקה פוגענית" על שעבד שעות נוספות שעליהן קיבל(!) שכר.

מתווה הגז. גם זה עניינם של העליונים על הכנסת, עליונים על הממשלה, קרי הבג"ץ, הערכאה המשפטית שמדמה עצמה לממשלת על, ומטריחה את ראש הממשלה לבוא ולשכנע אותה, בעניין הגז, האם טוב או רע להשאירו קבור באדמה לעולמי עד, או שתהיה הסכמה מצידם שאזרחי המדינה ייהנו ממנו? לא קל להתנהל מול בית המשפט העליון, ירום הודו. נתניהו היה צריך לשכנע, להצטדק, לבקש ולומר: "אנו בדקה ה-90 מבחינת היכולת שלנו לממש את פוטנציאל הגז של מדינת ישראל. כל עיכוב נוסף, כל חזרה לאחור, יכולים להביא לתוצאות חמורות שספק אם אפשר יהיה לגבור עליהן... הבקשה התקדימית שלי להופיע בפניכם אישית, נועדה להמחיש את החשיבות האדירה, ממש כך, שאני מייחס להמשך מהיר של יישום הגז". ועוד אמר: "השתכנעתי כי המשקיעים והמדינות לא יחכו לנו ואכן זה החל להתרחש. הם הולכים לאויבים שלנו". במילים אחרות, בחייאת בג"ץ, אנא תתעלו הפעם מעל ה"נטיות הטבעיות" שלכם, ולכו לקראת.

בשבוע האחרון אני עד לשורה של ראיונות והתייחסויות תקשורתיות המתמקדות בשובו של עמיר פרץ למפלגת העבודה. האירוע סוקר, די בהרחבה, ברשתות הטלוויזיה, בתחנות הרדיו, באתרי החדשות באינטרנט וכמובן בעיתונות המודפסת.

התקשורת מתיימרת להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה ולבקר את פעולות הממשלה. טענה זו יכולה הייתה להיות נכונה אם הביקורת הייתה ביקורת עניינית, גם משמאל וגם מימין. אבל, בתקשורת הישראלית לעולם לא תשמע ביקורת מימין על פעולות הממשלה. עצם העובדה שניתן לדבר על התקשורת בהכללה אומרת דרשני. למעשה, שפתם המתקרנפת של מרבית הכתבים בארץ היא שפתו של השמאל. יכול להעיד על כך, למשל, כל מי שניסה להעלות באמצעי התקשורת את האפשרות לשקול גם פתרון מדיני אחר זולת "פתרון" שתי המדינות, או פתרון ביטחוני אחר זולת גדר "הביטחון" הפוליטית.