|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
בעלי קרקע עתרו נגד תוכנית שהשביחה את אותה קרקע - ובית המשפט קבע: מדובר בסממן מובהק של חוסר תום לב
|
|
בית המשפט בחן את השאלה האם התוכנית המשביחה במקום ניזומה על-ידי הפרט ולטובתו בלבד, כך שניתן לומר שהנטילה הייתה חלק ממהלך תכנוני יזום על ידו. במקרה זה דחה בית המשפט את טענת הרשות בעניין זה שכן הוברר, כי התכנון היה כולל ולא נקודתי. עם זאת נראה, כי הרוח הנושבת היא לבחון את מידת מעורבות הנפקע ואת רווחיו בראייה כוללת, ושאלת הפיצוי לא מתעלמת מנתונים אלו.
|
|
|
|
שופט בית המשפט המחוזי מרכז, אורן שוורץ, פרסם (8.3.16) פסק דין שעניינו נטילה שלטונית של מקרקעין שהיו בבעלות פרטית, במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה, ללא הסכמת בעלים. בעתירה נטען, כי יש להורות על השבת הזכויות היחסיות שנלקחו מהעותרות במסגרת התוכנית, וזאת משום שהשטחים אינם משמשים, לטענתן, למטרה ציבורית, אלא למטרה מסחרית (קאנטרי, חנויות ספורט והסעדה) וזאת בהתאם לסעיף 196(א) לחוק התכנון והבנייה.
התוכנית (ממ/3107) פורסמה למתן תוקף באפריל 2005 ובמסגרתה ניטל שטח אשר הוקצה לעירייה לבריאות, ספורט ונופש. כמו-כן, שונה ייעודם של מגרשי העותרות מחקלאי למסחרי/תעשייתי, כך שלמעשה התוכנית השביחה את זכויותיהן.
כבר עתה נציין, כי במסגרת עתירה קודמת נגד התוכנית (עת"מ 1325/05), נקבע, כי נטילת מגרש 80 למטרת בריאות, ספורט ונופש עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 188 לחוק, ואינה חורגת מהמטרות הציבוריות שבגינן ניתן להפקיע מקרקעין. עוד יצוין, כי קביעה זו לא נתקפה במסגרת הערעור אשר הוגש על פסק דין זה (המהווה אבן דרך בדיני ההפקעה), ועל כן נותרה חלוטה.
בטרם דן בית המשפט בסוגיה לגופה, קבע השופט שוורץ, כי קיימים טעמים כבדי משקל לדחות את העתירה על הסף, וזאת בין היתר, לאור חוסר ניקיון כפיים בהגשתה (הסתרת העובדה שמקרקעי העותרות הושבחו כתוצאה מהתוכנית), מעשה בית דין (לאור שנקבע בעת"מ 1325/05), שיהוי כבד בהגשתה וכו'.
בכל הנוגע לשאלת תחולתו של סעיף 196(א) לחוק, בית המשפט בחן את שלושת התנאים המצטברים הקבועים בסעיף: (1) הפקעת המקרקעין על-ידי הרשות; (2) אי-תשלום פיצויים בגין ההפקעה; (3) שינוי הייעוד של המקרקעין המופקעים למטרה לגביה לא ניתן להפקיע קרקע על-פי החוק בלא תשלום פיצויים.
ביחס לתנאי הראשון, ציין בית המשפט את ההלכה שנקבעה ביחס לאותה תוכנית בבית המשפט העליון בעע"ם 5839/06 ("הלכת בראון"), לפיה נטילת קרקע במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה שלא בהסכמה, תיחשב כהפקעה, ולפיכך יחולו על הליך זה דיני ההפקעה.
ביחס לתנאי השני, בית המשפט קבע, כי ככל שלא נגרם לנפקע חסרון כיס בגין נטילת הקרקע ו/או ככל שהושבחו זכויותיו (בין בדרך של הענקת זכויות בנייה ובין בדרך של שינוי ייעוד), הדבר ייחשב כמתן פיצוי בגין הקרקע שהופקעה. במקרה הנוכחי, העותרות זכו להשבחה של ממש לזכויותיהן כתוצאה מהתוכנית שכנגדה הן עותרות כעת. לפיכך לא רק שתנאי זה אינו מתקיים, אלא שיש בכך כדי ללמד על חוסר תום לב של ממש בהגשת העתירה.
ביחס לתנאי השלישי, הרי שהסוגיה נבחנה בעתירה שהוגשה בעניין בראון, שם נקבע שהייעוד התכנוני אינו חורג מהוראת החוק ומאפשר הפקעה של מגרש 80 לשימושים ציבוריים. בית המשפט הוסיף וקבע, כי העובדה שהפעילות מבוצעת על-ידי גורם מסחרי (הולמס פלייס) אין בה כדי לאיין את ייעודו הציבורי של מגרש 80; וכי בתי העסק שפועלים במרכז הקאנטרי, מהווים שימוש נלווים למרכז העירוני שמשמש לספורט ולנופש.
|
|
הכותבים הם ממשרד צבי שוב ושות', העוסק בתחום הנדל"ן.
|
|
| תאריך:
|
16/03/2016
|
|
|
עודכן:
|
16/03/2016
|
|
עו"ד צבי שוב, עו"ד אריאל פל
|
|
|
העולם הערבי עדיין מתאושש מהצהרתו המפתיעה של הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין על הסגת "הכוח העיקרי" של צבא רוסיה מסוריה, שהכניסה להלם את כל הגורמים המעורבים במלחמה בסוריה, בדיוק ערב יום השנה החמישי לפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה וערב חידוש שיחות השלום בז'נווה.
|
|
|
|
|
הטרור הפלשתיני הנוכחי מאופיין בזה שמבצעיו הם יחידים, צעירים בדרך כלל, פועלים פעמים בספונטניות, וכלי הנשק העיקרי שלהם הוא הסכין, ופעמים המכונית לצורך דריסה. כל יחיד ונימוקיו שלו: החל מנקמה, בעיות אישיות, ייאוש מהחיים הקשים, הצלת מסגד אל-אקצה, רגשות לאומיים חזקים ועוד כהנה וכהנה. יעדי הפיגוע: כל מי שנראה כיהודי, יהיה זה זקן, זקנה, ילדה, שוטר, אישה בהריון. העיקר הוא להרוג ולהיהפך ל"שאהיד", מי שנהרג למען אללה הגדול. אבל, נראה לי שראיה כזאת היא מאוד צרה ומצומצמת. דעתי היא, וכבר נתתי לה ביטוי בעבר פעמים רבות, כי לפנינו מדיניות פלשתינית, עטופה בתפיסת עולם, שראשיתה בסוף 2010, כאשר ארגון פתח, שהיושב-ראש שלו הוא אבו מאזן, הכריז על תחילתה של "התנגדות עממית בדרכי שלום" נגד ישראל. וזאת כחלק מהאסטרטגיה הפלשתינית של לחימה נגד ישראל - לחימה מדינית, משפטית וחרם. אבו מאזן חזר על מדיניות ה"התנגדות העממית" בדרכי שלום מעל כל במה בינלאומית. ו"דרכי שלום" היו כל כלי הפיגוע הקרים, להבדיל מנשק חם. ולכן, מ-2011 ועד ספטמבר 2015 בוצעו אלפי פיגועים של דקירות סכינים ביהודה ושומרון, ופעמים גם בירושלים, ונפלו קורבנות, אך הממשלה שלנו התעלמה, וגם התקשורת. אירועי הר-הבית בקיץ 2015, אך לא רק הם, העבירו את "ההתנגדות העממית" גם לתוך ישראל, תוך שהיא עולה מדרגה בהיקפה ובאינטנסיביות שלה. אכן הבודדים מבצעים, אך הרשות מכינה עבורם את האווירה, את המטרה, את התמיכה המוראלית, וכמובן את ההסתה הפרועה. וכאן, הרשת החברתית היא "מכפיל הסתה" עבורם.
|
|
|
|
|
בימינו קל מאוד להשתמש בדימויי השואה. במשך מספר שנים אויבי ישראל (ה״שותפים לשלום״, אלו שקוראים לעצמם ״פלשתינים״, וחבריהם במערכת עיתון הארץ ושאר ישראלים יפי נפש) משווים אותנו ל״נאצים החדשים״ ואת עזה ל״גטו פתוח״. אפילו איני צריך לנקוט שמות, נראה שהתופעה כל כך רווחת, שכולם נחשפו אליה בזמן זה או אחר. בכזו קלות-ראש מעזים יהודים וישראלים להשוותנו לנאצים, ואני, בן ונכד של ניצולי שואה, נחרד.
|
|
|
|
|
מערכת החינוך שאנו מכנים היא למעשה מערכת להשכלה, בה מקבל התלמיד את מה שגובש במהלך השנים במשרד החינוך, על-ידי בעלי מקצוע, תוך למידת והתאמת החומר הנלמד לקורה בחו"ל. שר החינוך מתערב לעיתים רחוקות בתכנים, אם בכלל.
|
|
|
|
|
המאבק של הרפורמים החל כבר לפני עשרות שנים. בבוקרו של חג השבועות תשמ"ח, פרץ עימות קולני ברחבת הכותל עם קבוצת נשים רפורמיות שהגיעו לרחבה כשהן עטופות בטלית. בעקבות המקרה הוקמה ועדה בראשות יעקב נאמן שהחליטה להכשיר מקום לנשי הכותל ולרפורמים באזור הכותל הדרומי. עד לאותם ימים, היה זה אתר ארכיאולוגי שבו שרידי מקוואות ובניינים מתקופת בית שני. ההסדר דיבר תחילה על כמאה מתפללות שתתאספנה פעם בשבוע בלבד. הרפורמים הכתירו את מועד החתימה כ"יום גדול בקידום המאבק למען פלורליזם דתי בישראל".
|
|
|
|
|
