הרצח כפרנסה לאומית

תופעת הסכינאות היא עוד סימפטום של מלחמת הדרום בצפון, ניסיונות של האיסלאם להשתלט בכוח על משאבי העולם, משאבים שהעולם יצר בהשקעה רבה ובעמל רב, והאיסלאם שואף לבוז אותו חינם אין כסף.

האיסלאם שואף לנוח על זרי הדפנה, ולקבל את כל נכסי העולם על-מנת להרוס אותם כפי שהרס וממשיך להרוס את המדינות המוסלמיות. והנערים והנערות עם הסכינים, ואימותיהם החולות השולחות אותם אל מותם, הם קורבנות של המחלה הקשה הזו.

ההנהגה האיסלאמית המרושעת והחמדנית מנצלת את רגשותיהם של הנערים והנערות, מפיחה בהם שנאה לכל מה שמייצג את הקדמה, מפיחה בהם שנאה לכל מה שאנו מייצגים, ושולחת אותם אל מותם. הם לא חולמים להיות רופאים מצילי עולם, הם לא חולמים להיות מהנדסים מחוץ לקופסא, הם חולמים על גופותיהם קרועות הכדורים מהנטרול הבא של חיילי צה"ל או חיילים/שוטרים בכל נקודה אחרת בעולם.

רוצחים בדם קר

המנהיגים חיות הטרף החמדניות האלה, מנצלים את רגשות הדת של נתיניהם המסכנים, ובמקום למנף את הדת לחסד, לצדקה, לתעסוקה, להשכלה, ולתעשיה, הם משתמשים בדת כמו אותה גיליוטינה בימים האפלים של צרפת על-מנת להמית ילדים וילדות תוך כדי שהם רוצחים בדם קר אותנו ואת ילדינו.

ובכל הרע הזה תומכים חברי כנסת בישראל, חברי כנסת אשר לא אומרים לאחיהם איך לנהל את מאבקם ב"כיבוש".

ומכאן שחברי הכנסת אזרחי ישראל התומכים, לפחות בשתיקתם, בהקרבת הקורבנות האלה, ראויים להקאה, ראויים להדרה, ראויים לנידוי מקרב קהילת האדם, וככל שהחוק לא מאפשר עדיין לעשות זאת, חובה לפעול כך מבחינה חברתית בכנסת, במשרדי הממשלה, ובשרות הציבורי. האנשים האלה פסולים לשיחה, פסולים לכל קשר, פסולים לכל דבר ועניין – נהנים מעולמנו ובמקביל מעודדים את מקיזי דמנו.

ואם לא להקיא אותם אז לפחות להקיא עליהם, וזאת בדיוק ניסיתי לעשות ברשימה זו.