הסרטון של אראל מרגלית – שביב תקוה

מה מחפש אדם במדינה דמוקרטית? האם הוא מבקש שנציגיו ישלטו לנצח? האם מודל מפא"י ההיסטורית שהושחתה והשחיתה עד היסוד הוא המודל הרצוי למדינה דמוקרטית? ודאי שלא.

אז האם לוליינות פוליטית של מצביעים היא הפתרון? גם כאן התשובה היא לא.

הפתרון הנכון הוא בגרעין קבוע של מצביעים אשר שמים פתק אידיאולוגי, ומרכיב משמעותי נוסף, זה המכריע את כף הבחירות, אשר מתנייד מבחירות לבחירות מסיבות פרקטיות.

ובישראל זה לא קורה, וגם לא יקרה בעתיד הנראה לעין, כי המפלגה היחידה הראויה להיות אלטרנטיבה לשלטון מונהגת על-ידי חבורה אופורטוניסטית, חסרת כל יכולת ביצוע, חסרת כל חוט שדרה, אשר התחפשה בבחירות האחרונות לכל מיני גופים מוציאי דיבתו של ראש הממשלה – בלא שהצליחה לומר דבר אחד אמין ומשכנע על עצמה ועל יכולותיה.

והיא כשלה כישלון חרוץ, כפי שתמשיך לנחול כישלונות חרוצים כל עוד הנחנחיות תשלוט בכיפה, כל עוד האינטרסים של האויב יישמעו מפיה כאילו גוברים על האינטרסים שלנו.

וכאן בא הסרטון של אראל מרגלית כנאת מדבר שופעת בחרבות היבשים של המפלגה האבודה הזו. בלי שמרגלית מתחבא מאחורי עמותות ומאחורי עשירי עולם עם אינטרסים כאלה או אחרים, הוא יורה צרורות אל מול הצד הקיצוני, האפל לדעת רוב הציבור, של האגף הימני. הוא משתמש במילים מאוד ראויות על-מנת לתאר את האגף הקיצוני והחולה הזה לטעמי, ומשם הוא ממשיך עם ביקורת בוטה נגד הביטחוניזם המוטל מאוד בספק של ממשלות נתניהו, עד כדי התיקו מול החמאס במערכה האחרונה.

אבל לא כך מתחיל הסרטון, הסרטון מתחיל ב"פישלנו" וכמעט מסתיים ב"די להגיד שהכל אבוד". מרגלית גם ללא ספק לוקח אחריות בסרטון על דבריו ההזויים של יאיר גרבוז במערכת הבחירות, אחריות שאף עובד/אובד לא לקח עד עצם היום הזה.

אחים תאומים

חבורת הנחנחים המנהלת את מפלגת העבודה לא אהבה את דברי חבר הכנסת מרגלית בסרטון שהפיץ, ומדוע? כי האגו המנופח שלהם, שמוביל את המפלגה מדחי אל דחי, לא מאפשר להם לומר "סליחה, טעינו". "לאורך כל הדרך טעינו, ולכן אנו מפנים את הדרך". גם חבורת עיתונאים אגואיסטית ונחנחית גדולה לא אהבה. הם אוהבים את ההנהגה הנוכחית האגואיסטית, הם אוהבים את הנחנחים האגואיסטים העומדים בראש המפלגה - האחים התאומים שלהם.

והאם אראל מרגלית הוא דמות ביטחונית מספיק מרשימה? האם יכבוש גם את הפריפריה? כאן יש ספק, אבל מישהו חייב לפרוץ את חומת הטמטום האופפת את מפלגת העבודה. אין זה בכלל ברור אם מרגלית פורץ את החומה הזו לעצמו, או שהוא יישכב על הגדרות בשביל הנהגה אחרת, אך ברור דבר אחד, מישהו חייב לפרוץ ומהר, ועל אף שאני חולק על דעתו במספר נושאים, ואולי אף במספר רב של נושאים אני מבקש לברך את אראל מרגלית על היכולות ועל האומץ.

אנחנו בנים לאותו עם, אזרחים של אותה מדינה, לדעתי נכדיי ונכדיו יילחמו כתף אל כתף נגד אותם אויבים צמאי דם, ועל אף המחלוקת אני רואה בו שותף ראוי לשלטון, בין אם מפלגתו היא המובילה, ובין אם מפלגתי היא המובילה, כאשר לקיצוניים משני הצדדים אין שום מקום של כבוד אצלנו, וכאשר הנחנחיות והרצון למצוא חן, הם מאתנו והלאה.

עומדת בפני מפלגת העבודה קשת מאוד רחבה של מטרות, עליה לחסל או לפחות לצמצם באורח ניכר את גודלן של מפלגות העפיפון הנקראות מפלגות מרכז, המפלגות של העריצים הדיקטטורים כחלון, ולפיד, עליה להעביר אליה את מצביעיו של דיקטטור נוסף, ליברמן, כמו-כן עליה להעביר אליה את מוקד כוחו של הליכוד, הפריפריה.

הרצוג, יחימוביץ' ולבני לעולם לא יצליחו במשימות כאלה, נהפוך הוא, בין יחימוביץ' ללפיד לפיד לוקח בגדול, בין לבני לכחלון, כחלון לוקח בגדול, ובין הרצוג לליברמן, ליברמן לוקח בגדול. והשאלה הגדולה היא האם האגו המנופח ינצח, או שמא עתידה של המדינה ינצח. האם השטח יופקר לברברנים ונחנחים או לאלה עם יכולת ביצוע מוכחת.