מילים בונות, מילים הורסות

מילים יש בכוחן לברוא מדינת אויב בלב ארצנו, מילים מסוגלות חס ושלום להרוס את מפעל ההתנחלות, ובהמשך לסכן גם את קיומה של מדינת החלוקה. זאת, לתשומת ליבם של המרגיעים והמרדימים המנסים לנטוע בנו את האשליה שהצהרות נתניהו בעד מדינה פלשתינית הן 'מילים בעלמא': מסך עשן ומשיכת זמן ללא כוונת אמת, הכל בשין-קוף-ריש ולצורך תמרון מדיני, וכדברי הנביא ישעיהו: "כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו".

ואכן העם, ובמיוחד הימין הפוליטי בישראל, הורגל שמילים היוצאות מפי מנהיגיו הן בדרך כלל שקריות. עד כדי כך, שהכזב וההטעיה הפכו לנורמה והאזרח אינו מצפה למשהו אחר. להפך, הוא יופתע לראות מנהיג לאומי דובר אמת ומקיים הבטחות. מי שעובר בית ספר אנטי-אזרחי כזה, רושם לפניו שלשקרן כלום לא קורה. להפך, הוא נבחר שוב ושוב, ועוד לא קרה שמנהיג שרימה את עמו ייענש בשל כך על-ידי קהל מרומיו. מסקנה: שקר אינו מזיק ואינו אלא כקריצת עין שובבה, מלאת חן. ואם בעניינים לאומיים מרכזיים הכזב הוא מחסה והשקר הוא מסתור - מדוע לא גם ביחסים הבינלאומיים? ובמילים אחרות: כשם שמשקרים ל נ ו ללא עונש, מדוע לא להתכחש להבטחות ולהתחייבויות גם לאמריקנים, לאירופים, לאו"ם - פשוט, להעביר מחיקון?

ובכן, לידיעת הישראלי החושב שהוא חכם ובסך-הכל רק מתחכם: גם לשקר הפנימי, של מנהיג לעמו יש מחיר והוא השחתת השלטון והפיכת המוסדות המגלמות את הריבונות ואת הדמוקרטיה לקריקטורה, לפיגומים האמורים להיות מפלדה וקבלן נוכל עשה אותם מקרטון. ואם בין מנהיג לעמו כך, לא כל שכן שהודעה מדינית של ראש ממשלה היא התחייבות בינלאומית, שטר חוב מדיני שבמוקדם או במאוחר יוגש לפירעון. שרון המנוח, בימיו הטובים, נתן את המשל הקלאסי של ה"קוראלס" - מכלאת הבקר שפתח הכניסה אליה רחב ומזמין, אבל היא הולכת ונעשית יותר ויותר צרה ומסתיימת בבית המטבחיים. נאום בר-אילן של נתניהו מיוני 2009, ובו "חזון" המדינה הפלשתינית ר"ל, צמצם מאוד את מרחבהתמרון המדיני של ישראל וגרר אחריו את ההקפאה הארורה הכובלת את ידינו עד היום.

עניינים גורליים

ביוני 2013, בסוף סבב ארוך של "שיחות שלום" שניהל כאן קרי, עשה נתניהו ויתור חמור נוסף, בקבלו מול קרי את הדרישה הערבית כי נקודת המוצא של השיחות הדו-צדדיות תהיה "גבולות 67'". הנסיגה החמורה הזאת, שקודם לכן דחה אותה בתוקף, עד כדי כסאח חמור עם נשיא ארה"ב, לא הובאה לידיעת הציבור. היא צמצמה את ה"קוראלס" עוד יותר וקרבה את הגדרות עד כדי אובדן כל חופש תמרון כמעט. והתוצאה הממאירה לא אחרה לבוא: עכשיו עשה נתניהו את הצעד הפטאלי הנוסף - הוא קבל "חלקים מן היוזמה הערבית-סעודית". בצדק שאל אותו בנט: איזה חלקים? קליטת פליטי תש'ח? גבולות 67'? חלוקת ירושלים?

אבל גם בנט חייב הסבר, על תמיהה אחרת: אם על אי-שיתוף הקבינט בעניינים מבצעיים הוא היה מוכן לפרק את הממשלה, מה בדבר מחדלים גורליים בענייני חוץ וביטחון? הם אינם בסמכות הקבינט? האם הקבלה של גבולות 67' על-ידי נתניהו כנקודת מוצא למו"מ הובאה בפני הקבינט? וקבלת ה"חלקים" מן היוזמה הערבית?! למה על עניינים גורליים אלה בנט לא הרעיש שמים וארץ?

אכן, ב"צוק איתן" דנו דיני נפשות, אולם הוויתורים המדיניים המילוליים, המקרבים את הקוראלס עוד ועוד אל תחנתו הסופית, האם אלה אינם דיני נפשות? ועוד הערה מילולית, אבל הרת תוצאות: גם לו היו התבטאויות נתניהו "מילים בעלמא" - מדוע לא שמענו מילות תגובה והתנגדות מן האגף הלאומי בליכוד, מן האלקינים, החוטובלים, היריב לוינים, ויש עוד רבים אחרים? וזו "שתיקת הכבשים" שתהפוך עוד מעט לשתיקה רועמת, אם לא יישמע בהקדם קול ברור, חיובי ותומך מתוך לב לבו של הליכוד, של הצטרפות להודעתו האמיצה של נפתלי בנט מן ה-4 ביוני: "נפיל את הממשלה על כל דבר שיוביל לחלוקת ארץ ישראל".

שתיקת הגרעין הלאומי בליכוד עכשיו, תעצים ותקנה ממד של ממשות לוויתורים המילוליים המסוכנים של נתניהו. בעולם המשפט יש לשתיקה כזאת נפקות מחייבת: 'שתיקה כהודאה". ועוד שתיקה אחת תירשם בתולדות הפוליטיקה הישראלית, זו של משה (בוגי) יעלון. שוב אי-אפשר לומר שהתחייבויותיו כשר ביטחון כלפי ראש ממשלה מונעות ממנו לעשות יותר למען ההתיישבות ולהביע בפומבי את דעתו החולקת, הלאומית, נגד המדינה הפלשתינית. העדר תגובה עכשיו יוכל להתפרש רק כאחד מן השניים: או - סימן לסטייה שמאלה, או - חוסר רצון להיות שחקן ראשי בשדה הפוליטי גם בעתיד.

יש מילים שיוצרות מציאות, במיוחד אם חוזרים עליהן שוב ושוב. מי כעם ישראל יודע, שמה שהחזיר אותו לארצו אחרי היעדרות של כמעט 2000 שנה היו מלים, מילים כתובות על ספר. יש היום לא-יהודים בעולם, ביניהם אנשי ציבור חשובים, המצדדים ברעיון א"י השלמה, אך אינם יכולים לתמוך בו בפומבי, כי איך יסתרו את דברי ראש הממשלה וראש המפלגה הלאומית בישראל, המכריז ללא הרף על תמיכתו במדינה הפלשתינית? איך יהיו 'יותר אדוקים מן האפיפיור'?

נסכם בשיעור לדוגמה שנתן לנו השר נפתלי בנט בנאומו בישיבת מרכז הרב לרגל יום ירושלים: "לא מגמגמים, לא מתבלבלים, לא מזגזגים... הגיע הזמן לומר בקול ברור: 'א"י שייכת לעם ישראל'. בעברית, באנגלית, ברוסית ובצרפתית, בקיץ, בחורף, כשיש בחירות וכשאין בחירות... אי-אפשר להיות בעד א"י בעברית ולהקים את מדינת פלשתין באנגלית... העולם מקשיב לנו, לכל מילה שלנו..."

ועל כך, כל המוסיף - גורע.