מנהגים נאים לרוב קשרה מסורת ישראל לחג מתן תורה. ככלה בקישוטיה, שהיא זוהרת בהם והם זוהרים מאור פניה, כן החג מיפה את מנהגיו ומנהגיו מיפים אותו, בתפילות, בזמירות, בלימודים, בתיקונים, בבדי אילנות מוריקים בבתי מדרשות ובתי הכנסת, בתבשילים המספרים בדרכם סיפור עתיק יומין. למן הרגע בו נכנס החג ועד לצאת הכוכבים המאירים את דרכו חוצה, אין רגע פנוי מאצילות החג ושמחתו, לא ערב ולא חצות, ולא אילת ולא יום האור והחמה, ואין פינה - לא בבית ולא במקום בו נקהלים בני האדם - אותה אין החג המעוטר מנהגיו פוקד, ואנשים ונשים, המה וילדיהם, המה וזקניהם שמחים יחדיו שמחה של אומה שיש לה תורה.

יש שמחים על מתן תורה, ומשבחים לאל חי שירד ממרומיו באורות שלא מעלמא הדין ובקולות שיש להם מראה ובמראות שמתפוצצים בשבעים פעם שבע קולות על שבחר בהם בצאתם ממצרים ונתן להם תורתו, ומאותו מפץ אדירים כל מה שהיה העם קודם מתן תורה שוב אין הוא יכול להיות לעולם לאחר מתן תורה, ואשרי היודע ושמח בחלקו המופלא.

ויש שמחים על קבלת התורה, ומשבחים את אבותיהם ואימהותיהם יחפני מדבר, גאולי עבדות המשברת רוח כל אדם שרוחם לא נשברה, שידעו לומר 'נעשה ונשמע' וקיבלו את התורה והורישוה מורשה לבני בניהם ולבנות בנותיהם אחריהם לעולם.

ואלה גם אלה, האומרים חג מתן תורה והאומרים חג קבלת התורה, יודעים כי אין בין השניים אלא מה שיש בכל אחד ואחד בהם, ואף על-פי כן הם יודעים כי מתן תורה כמו ויהי אור, הוא אחד ויחיד, וקבלת התורה, גם היא, כיוון שקיבלוה - קיבלוה לעולם, אבל אחת יש בה שאין במתן תורה כביכול, כל יום אדם צריך לקבלה שוב ושוב וכשאומרים לו בבית דין של מעלה 'כבר קיבלוה אבותיך', הוא יודע בליבו כי כיוון שקיבלוה - הוא נתבע מעתה לקבלה בעצמו ומעצמו בהכנעת הלב שוב ושוב, ואלוהים משמיו יודע, ונענה ונותנה גם הוא שוב ושוב, והאדם ואלוהיו, כאוהבים ששבועתם נצח, מחדשים אותה, אהבה ועוד אהבה ועוד אהבה.