בעקבות אירועי ספטמבר השחור שנת 70' בירדן, העתיק ערפאת את כוחותיו ללבנון, ולאחר התארגנות בארץ הארזים פתחו שלוחיו ברצועת עזה באינתיפאדה מזוינת ואלימה. למען הקורא אציין, כי לנו מוכרת פתיחת המערכה הפלשתינית בהריגת בני משפחת ארויו בשערי העיר עזה באוקטובר 71'.
לעת ההיא, בעקבות טיפול רפואי שעבר מפקדי, סא"ל (לימים אל"ם) דני וולף (רהב) ז"ל, שימשתי כמ"מ מפקד סיירת שקד.
הופעת טרור מתוך אוכלוסייה אזרחית הפתיעה את צה"ל שלא נדרש מאז הוקם להתמודד במתכונת שכזו. וכך, תחת מטריית הבורות, הנחה שר הביטחון דאז (משה דיין ז"ל) את צה"ל בנוסח "תנו להם להתבשל במיץ של עצמם". כלומר, הסתפקו בפעולות שיטור על הכבישים להבטחת התנועה, והפקירו את מחנות הפליטים לפתח. ואכן, תחת מטריה מחוררת, תוצר של ההנחיה האווילית, השתלט הפתח על מחנות הפליטים, גייס מתנדבים רבים, אגר נשק ומיסד שיטות לפעולותיו. משנרצחו בני משפחת ארויו הי"ד, גדשה הסאה וצה"ל קיבל פקודה להיכנס למחנות ולפרדסים ולחסל את הטרור, חד וחלק.
בעבור שבעה חודשים אכן חוסל הטרור בעזה, וביטויה בהפרת חוק (כקנה מידה - לשם השוואה ולצורך מליצה) עמד כדי 35 אחוזים מרמת האלימות בנס ציונה.
סיירת שקד שעליה פיקדתי הייתה היחידה הדומיננטית (מהיותה סיירת פיקוד דרום), וככזו לכדה מעל ל-90% מהמבוקשים. מספר המבוקשים שבתיהם נאטמו או פוצצו היה בדיוק אפס, ומספרם של חפים מפשע שנהרגו היה בדיוק אחד. כן, אחד בלבד. וגם זה בטעות טראגית במחנה נוסירת. (מדובר בחירש בן 86, שיצא מביתו בחצות לעשות את צרכיו, ולא שמע את קריאות החיילים לעצור ולהזדהות).
חיסול טרור בידי צבא היה ללא ספק חריג בתולדות המין האנושי. הוא הצליח אז בזכות ארבעה גורמים שאיפשרו לנו (לוחמי שקד) להיות הגורם הדומיננטי בהשגת ההכרעה:
1. הערך אותו ייחסנו לשגיאה ולטעות - ומשהוכרו, נמנעה הישנותם.
2. תרבות פיקוד (יוצאת דופן) - ובה הקפיד האלוף (
אריאל שרון) על שמירת גבולות הסמכות והאחריות.
ללמדך - מנהיגות לשמה מושתת על שלושה אבני יסוד:
על הבקרה - שביטויה במערכת דיווח בין המפקד לפקודו ובכך יוצרת תמונת מצב אמינה, מסד איתן לקבלת החלטות.
על יסוד החניכה - שבה משרה המפקד מניסיונו על פקודיו.
ועל יסוד השפיטה - המחייב את כל גורמי הפקוד לבחון את פעילותם על-פי תורת הקרב ויתר ההנחיות שבפקודות הצבא.
3. איכות ותרבות אנושית המשולבת בידע מקצועי של לוחמי שקד, בלחימה לתפיסת מבוקשים, בלי לפגוע בחפים וברכושם.
4. אמונה ביכולת השגת ההכרעה.
וכך, תוך ביצוע תחקירים מדי יום להפקת לקחים, אלוף הדורש ביצוע ומנחה אך ורק מניסיונו, בלי לכפות את פקודיו, התאפשר לדרג המבצע לפתח שיטות לחימה, ובסופו של יום להשיג את ההכרעה.
על אף היותה של הכרעת טרור בידי צבא חריגה בכל קנה מידה, הסתפק הצבא בתוצאה כחזות הכל. הסתבר כי עליונות מבחן התוצאה העלימה כליל את הסיבות להשגתה, ולכן לא נמצא ולו צדיק אחד במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, שחקר ואסף לקחים (מאותם חודשי לחימה) עד להכרעת הטרור.
מה שהעמיד את צה"ל בתחילת אינתיפאדת 1987 בדיוק במקום שעמד ט"ו שנים קודם, כלומר, בור וחסר ידע לדרכי התמודדות בטרור המשולב באוכלוסייה תומכת.
לא בכדי כשל הצבא בחיסול האינתיפאדה השנייה. אותם גורמים שבגינם הושגה ההכרעה ב-72', נעלמו באינתיפאדת 87' ונגוזו כלא היו בכל המערכות מול לוחמי הטרור, מאז ועד היום: הגורם הראשון - הכרה בקיומה של השגיאה והטעות. מאז פרצה אינתיפאדת 87' כולם צדקו ולרגע לא טעו. הגורם השני - תרבות פיקוד - שכולה כיווץ מוח, בהרס ההיררכיה הפיקודית ובטשטוש גבולות הסמכות והאחריות (שבה האלוף מעורב בתפקודה של חוליה, מחלקה, פלוגה וגדוד).
את החניכה מנחה רמטכ"ל, ולעיתים רבות משתתף בהילולת ההנחיות גם שר הביטחון.
והשפיטה הטקטית - נדחקה, חליף לשפיטת הפרקליטות.
הגורם השלישי - שביטויו בתרבות אנושית וידע מקצועי אומנם נשמרו, אך בעקבות הפעלה מטופשת (פירוק הכוח לחוליות בנות ארבעה לוחמים מול המון מתפרע, כלומר חלש בכל נקודת עימות) הביא להרג ולפציעת אזרחים רבים מדי.
והגורם הרביעי - האמונה ביכולת ההכרעה וחתירה להשגתה, נעלמה מאז הסתיימה מלחמת שלום הגליל. ובה העדות כי מירב הכוח המשרת בצה"ל, לא חווה טעמה של הכרעה זולת מסיפורי מורים בשיעורי מורשת.
משפרצה ההתקוממות עמדתי בסוף דרכי בצה"ל. "האינתיפאדה של היום איננה דומה לאינתיפאדה ב-72'" ענה לי אלוף פיקוד מרכז, כאשר הצעתי להעביר לו את הלקחים אותם אגרתי מפעילותי בחיסול הטרור. לתומי חשבתי כי לקחים אלה הינם בעצם רכושו של הצבא, מה עוד שידעתי כי לאלוף לא היה מושג על מה שהיה, מאחר שהמערכה ההיא לא נחקרה כלל.
לימים, משכשל אותו אלוף בהדברת ההתקוממות, פיתח עם חבריו מילון עברי - עברי, הממוקד בתרגום מושגי עוצמה שבזכותם קמה המדינה, למושגי חולשה ותבוסתנות כמו "שלום שווה ערך לאוגדות", "לבעיית האלימות יש רק פתרון מדיני", "כיבוש משחית", והשקרית מכולם - "מעולם לא הצליח עם לדכא עם אחר בארצו" ( בכל הגלובוס ישנן מעט מדינות אם בכלל שאין בהם רוב לאומי השולט על מיעוט לאומי אחר).
צריך להודות כי מסרים שטותיים ומטעים שכאלה נקלטו, שוננו ומומשו הלכה למעשה אצל שני גורמים רבי השפעה במאבק בין ישראל לפלשתין. מצד אחד מפלגות השמאל והתקשורת, שאימצו לחיקן את דברי ההבל הללו, ועל פיהם סימנו בזדון את גבולות הכוח. ומנגד אך יחד איתם, הסתמך האויב על דברי הבלע הללו כביטוי לחולשה, וכאסמכתא לאסטרטגיית התשה שבה בחר.
אין מחלוקת על הקביעה כי האיכות האנושית אמצעי הלחימה והיקף הכוחות בצה"ל עלו ושופרו בסדרי גודל משמעותיים. כשמנגד, אומנם סדר כוחות האויב ואמצעי הלחימה גדלו אף הם, אך הפער מול צה"ל נשמר כשהיה. מה שמלמד כי צה"ל כי היה בידו להשיג הכרעה לשמה. אלא שהעמקת יתר בבדיקת הסוגיה מבהירה כי אכן לצה"ל יד ורגל בקריסה, אך זה מתגמד ביחס להשפעת המפנה הקיצוני בתפיסת הביטחון הלאומי, אשר באה על-רקע מלחמת שלום הגליל.
בקלילות ניתן להבחין כי ממנה והלאה הפעיל צה"ל רק מקצת מכוחותיו, כשהמטרה מוקדה במניעת תבוסה - חליף להכרעה שאליה שאף וגם השיג בטרם המפנה.
מה שמלמד כי הטיעון בדבר השפעת המשתנים בין עזה של 72' להיום מבוסס על טרמינולוגיה בטעם פוליטי, ובמקרה הטוב על תחושות בטן סתמיות.
ואכן, אין בסיס לתחושה הקשורה לעוצמת האויב, משום שמירת הפער.
כך גם לכמות ולאיכות אמצעי הלחימה אין משמעות חריגה, משום האיכות וכמות אמל"ח שבידי צה"ל.
ובאשר לכללי המשחק בין אומות ולהשפעת התקשורת, יסתבר כי הללו הפכו סבלניים יותר, פועל יוצא של התגברות האלימות בכל פינה בכדור הארץ. ומכל מקום, ידוע כי מקצוענות צבאית המשולבת בהתחשבות בצרכי האוכלוסייה ובכבודה, מייתרת ביקורת ומעידה על עצמה במיטב.
רק בעשיית חשבון נפש אמיתי נטול שיקולי יוקרה ותמיכה פוליטית, ניתן יהיה לזהות את הסיבות למצבנו הבלתי נסבל. אם כך נעשה יתברר כי חלקו של האויב קטן, בעוד שחלקיו האחרים, כולם מעשה קטלני, פועל יוצא של השילוב בין רדידות צבאית לפוליטיקת פנים הרסנית.
מאחר שהתפנית נוצרה מבית והקטל בלתי נסבל, צריך וגם ניתן להשיב את תפיסת הביטחון ולממשה כמקודם. ובלבד שנכיר בקיומם של השגיאה והטעות - כמסד איתן וכתנאי למניעת הישנותם בעתיד.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
