סערת אושרת

מספרים על חבר פרלמנט בריטי שבלהט הוויכוח אמר: "חצי מחברי הבית הם חמורים!". האיש נדרש להתנצל וציית: "אני מבקש סליחה. חצי מחברי הבית אינם חמורים".

כאשר התנצלה אושרת קוטלר על דבריה שיש גם מתנחלים שפויים ואפילו ביצהר, למה היא התכוונה? להתנצל על האמירה המשתמעת שרוב המתנחלים אינם שפויים, או להתנצל על האמירה כפשוטה שיש גם מתנחלים שפויים - דהיינו שאכן לדעתה המתנחלים ככלל אינם שפויים?

תהא אשר תהא הכוונה - אין ספק שמדובר בפליטת פה החושפת את עולמה של קוטלר. והיא לגמרי לא לבד. לא צריך לעשות סטטיסטיקות ומחקרים אמפיריים כדי להגיע למסקנה, שהתקשורת ברובה הגדול היא מרכז-שמאל ולעיתים אפילו שמאל קיצוני. אני לא מדבר על העיתון "אל-ארד", מה שנקרא פעם הארץ; אני מדבר על אמצעי תקשורת הנחשבים לאוביקטיביים ולחלק מן הזרם המרכזי.

תראו איזו סערה התחוללה כאשר אילנה דיין חשפה את שיטות השקר וההסתה של "שוברים שתיקה". הסאב-טקסט של ההתקפות על דיין היה: הכיצד?! הייתכן?! עיתונאית חשובה בתוכנית דגל יוצאת נגד השמאל?! דיין הגיבה במישרין: אני לא עובדת אצל הימין ולא אצל השמאל, אלא מפרסמת את הראוי לפרסום. בכך למעשה אישרה דיין, שההתקפות נבעו מהמחשבה לפיה פשוט אסור לה לבצע תחקיר על גוף שמאלני.

דוגמה שנייה: הסערה כאשר אראל סג"ל קיבל תוכנית בגלי צה"ל, במטרה מוצהרת להביא לאיזון. נניח בצד את העובדה שמדובר בתחנת רדיו שכל קיומה אנטי-דמוקרטי, שמדובר בדרך לשלם מיליונים לאזרחים על חשבון תקציב הביטחון. נניח בצד את המחשבה התמימה לפיה אם כבר יש לצבא תחנת רדיו - היא צריכה להיות בעד צה"ל, מפקדיו ולוחמיו. נתמקד בנקודה החשובה לענייננו. גם כאן, התגובות הזועמות היו על עצם הרעיון שאיש ימין יפלוש לעוד אחת מאחוזות השמאל.

עמיתי קלמן ליבסקינד ובן-דרור ימיני מראים שוב ושוב כיצד אמצעי התקשורת הם חד-צדדיים ונוטים במובהק ובמוצהר לעבר השמאל. אחר כך התקשורת בישראל לא תופסת שכאשר היא עורכת משאלי דעת קהל, חלק משמעותי מהנשאלים מבלפים לה - קצת משום שהם יודעים מה מצפים מהם לענות, וקצת במטרה ברורה להכשיל אותה. ואחר כך התקשורת בישראל אינה מבינה מדוע לא מאמינים לה ומדוע מצבה הכלכלי הולך ומידרדר. התקשורת הזאת כורתת לא רק את הענף עליו היא יושבת, אלא גם את עץ הדמוקרטיה בו חופש הביטוי הוא שורש שאין בלתו.