25 שנה בקביעות מוענק באוניברסיטת באר שבע פרס ברלסון, המיועד למי שתורמים להבנה בין יהודים לערבים. לא מדובר על פרס בגין מחקר אקדמי, אלא על טקס הוקרה למי שמנסים לקדם דברים בתחום הרגיש של יחסי יהודים וערבים. על זוכי הפרס מחליטים אנשי המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה, בהתאם להערכתם ולשיפוטם. לא תמיד החלטתם לטעמי, אבל היא תמיד מעניינת.
השנה הוחלט שם להעניק את הפרס לארגון "שוברים שתיקה" בנימוק שנושא יחסי יהודים ערבים דורש גם אומץ לב להתמודדות ציבורית עם מה שמתרחש בתנאי כיבוש. אפשר לא לאהוב את הבחירה, אבל אפשר להבינה, כי "שוברים שתיקה" הם בהחלט חלק מההתרחשות בשטח, והפרס נועד ביסודו להציב זרקור מאיר על מי שפועלים בתחום הזה.
כאן התערבה נשיאת האוניברסיטה,
רבקה כרמי, והחליטה לבטל את החלטת חבריה. לדבריה, ארגון "שוברים שתיקה" אינו מקובל בקונצנזוס הישראלי, אינו דומה לארגונים הקודמים שקיבלו את הפרס, ולטענתה הפרס לא שייך למחלקה למזרח התיכון אלא לאוניברסיטה כולה, ולכן היא שתחליט.
אין ספק שעומק המחלוקת סביב פעולת הארגון הוא שהביאה את נשיאת האוניברסיטה למנוע מהם את קבלת הפרס. "שוברים שתיקה" הוא אומנם ארגון ישראלי, ציוני ואפילו יהודי, אבל הוא לא בדיוק יושב בלב בקונצנזוס הישראלי החמים והנוח, ומעשיו בהחלט מעוררים הרבה אי-נוחות והמון תגובות זעם בקרב ההמון.
רק שגם גליליאו גליליי לא היה בקונצנזוס של תקופתו. טענותיו שהארץ מקיפה את השמש היוו בזמנו קריאת תגר חצופה יותר מול הקונצנזוס של בני דורו, והוא עוד התעקש: Eppur si muove (בכל זאת היא תנוע) הוא חזר וכתב שעה שכולם ידעו שהארץ מאוד יציבה ובכלל לא נעה, ועורר בכך חמת זעם ציבורית שלטונית ותקשורתית. בבוא הזמן גם ננקטו נגדו צעדים משפטיים (שהסתיימו ב-9 שנות מעצר מנהלי), כך שהסיכוי שרבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת באר שבע, הייתה מסכימה בזמנו שינתן לו פרס על תרומתו למדע של אותם ימים זהה לסיכוי שהיא תסכים שינתן כיום פרס ל"שוברים שתיקה" של ימינו. אולי כי בעיניה מי שלא בקונצנזוס לא זכאי להוקרה.
זה עצוב, כי זה מעיד על בעיה בצמרת האקדמיה הישראלית, המחפשת את הקריצה לפופוליזם ומפחדת להרגיז את ההמון. יש להם אומנם המון מחלקות למדעי מדינה ולמדעי חברה ולימודי תרבות, אבל יש שם כנראה מעט מאוד אומץ לב אינטלקטואלי ונכונות לבחון באמת מהי תרומת אמת לחברה. אומנם לא כל מי שנבחר לקבל פרס אכן ראוי לו, אבל לבטל פרס בגלל שמקבלו אינו בקונצנזוס ואינו פופולרי, הוא מעשה האקדמי הטיפשי ביותר שניתן היה לעשותו. אם אלה השיקולים המנחים את צמרת אוניברסיטת הנגב שלנו, מידת הפופוליזם ומדד הקונצנזוס, ייתכן שהשממה בדרום היא רחבה הרבה יותר ממה שחשבנו וידענו. בעיקר השממה האינטלקטואלית. וברכות לאוניברסיטת באר שבע על הירושה בה זכתה החודש - תרומה בסך מיליארד ורבע שקלים שקיבלה מזוג יהודים טובים שנפטרו בארה"ב. הנה, כלכלית זה אכן משתלם מאוד להיות בקונצנזוס. ורק השאלה מי יזכור בעוד 200 שנה שהייתה אי-פעם אוניברסיטה בבאר שבע, או אם תהייה לה אי-פעם תרומה משמעותית אמיתית למדע, נותרת עדיין פתוחה. דבר אחד ברור. את גלילאו זוכרים ויזכרו. את רבקה כרמי, בספק.
|
|
|
|
[צילום: פלאש 90]
|
|
|
אחרי שהושקעו 20 מיליון שקלים בחקר הנושא, התגלה שהכישורים של הישראלים במתמטיקה ובקריאה הם מהנמוכים במערב. המבדקים גילו כי כשליש מהנבחנים בישראל נכשלו במבחנים פשוטים בתחומי המתמטיקה והקריאה וישראל יצאה במקום ה-28 מבין 34 מדינות שנבדקו. לפחות ניצחנו והשגנו את סלובניה, יוון ואינדונזיה, אם כי ספק כמה מהישראלים יודעים לסמן היכן נמצאת אינדונזיה ומה המשטר בה.
יש נושא חשוב שלא נבדק כאן מעולם, לצערנו, והוא התבונה הציבורית. כי משום מה איש בישראל לא שואל מי לעזאזל היו שרי החינוך בעשרים השנים האחרונות, מי היו המנכ"לים שלהם בשנים הללו ומי בדיוק הביאו עלינו את הכישלון הקולוסאלי הזה. מחברה משכילה יחסית, ומתקדמת אפילו בהשוואה לאירופה ולצפון אמריקה, מדינה שבה כבר בשנת 1950 היו כאן (יחסית לגודל האוכלוסייה) יותר משכילים ובוגרי אוניברסיטאות משהיו באותן שנים באיטליה, באוסטרליה, בשוויץ ובנורבגיה, הפכנו בתוך 55 שנים למדינה שיש לה יותר אזרחים בורים וחסרי יכולת קריאה מאשר בקוריאה הדרומית.
יש לזה אבא. אפילו כמה אבות. קוראים להם שרי החינוך והמנכ"לים שלהם. שראוי פעם להזכירם. אבל שותף לא פחות חשוב לכישלון הוא אותו ציבור שחוזר ומצביע שוב ל ממשלה המועדפת עליו, בלי לשאול אותה קודם לכל, למה רמת בית הספר הישראלי בו אנו משאירים את הילד שלנו מתחילה להידמות יותר ויותר לרמת החניון בו אנו משאירים את האוטו שלנו: נכסים ויוצאים, הזרוע מורמת, משלמים בסלולרי אוטומטית ויוצאים, בלי לקבל או לקחת משם כלום. סתם חנינו שם, בינתיים, עד שהילד יתבגר.
|
|