לא צריך למנות שוב את הסיבות לחשוש מפני בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב. לא צריך - ובכל זאת נעמוד על כמה מהן, לצורך שלמות התמונה והבהרת המחשבה שביסוד השורות הבאות. אחר כך נוכל לשים על כף המאזניים השנייה את הסיבה העיקרית שבגללה אולי כן צריך לקוות שהוא ייבחר.

כל הבעיות עם טראמפ נובעות מאותו מקום: לאיש יש אופי דיקטטורי. זה עבד לו בעסקים, זה נתן לו תהילה ב"המתמחה", זה הביא אותו למועמדות המפלגה הרפובליקנית. הוא לא סופר אף אחד: לא את יועציו, לא את הציבור, לא את התקשורת, לא את הפוליטיקאים. לא בטוח שהוא סופר אפילו את בני משפחתו, ואוסף הנשים שהותיר בשולי הדרך יעידו על כך.

מכאן בא הפה הענק שלו, שלא לומר - הפה המלוכלך שלו. טראמפ מעליב נשים, מעליב היספנים, מעליב שחורים - ועושה רושם שהוא נהנה מכל רגע. והכי מדהים: זה לא פוגע בו. טראמפ עצמו אמר פעם, שגם אם יעמוד בשדרה החמישית בניו-יורק ויירה לכל עבר - הפופולריות שלו לא תיפגע.

יש שיאהבו את זה. יש שיאמרו: סוף-סוף פוליטיקאי שאומר את מה שהוא חושב, ובעצם - את מה שרבים מאיתנו חושבים. אבל זה לא כך. נכון שגישת ה"פוליטיקלי קורקט" הרחיקה לכת והגיעה עד כדי סתימת פיות, אך טראמפ הולך לקיצוניות השנייה. יש מינימום של ממלכתיות, יש מינימום של חובה לשמור על אחדות, יש מינימום של כבוד שצריך לתת לאחר - ולטראמפ אין את המינימום שבמינימום. בארה"ב המדממת ללא הרף מגזענות, נשיא שכזה הוא הרה אסון.

מאותה נטייה דיקטטורית בא גם חוסר הנכונות של טראמפ להקשיב לאחרים. כבר יצא לי לצטט את הנרי קיסינג'ר, שהסביר שפרשת ווטרגייט התחוללה "כי איזשהו אידיוט עשה בדיוק מה שאמרו לו". הנשיא ריצ'רד ניקסון היה יכול להתפרץ ולתת הוראה בלתי סבירה בעליל, ואף בלתי חוקית בעליל. יועציו ידעו שצריך להנהן, לא לעשות כלום ולתת לו להירגע; בווטרגייט זה לא קרה.

לא בטוח, בלשון המעטה, שמישהו מהסובבים את טראמפ יעז לנהוג בצורה הזאת, כאשר האיש האימפולסיבי הזה יורה להפציץ בסיס של חיל-האוויר הרוסי, לקום מהשולחן במו"מ מסחרי עם סין או לירות במסתננים ממקסיקו. זוהי סכנה אמיתית, ברורה ואולי אפילו מיידית לשלום העולם וליציבות המערכת הגלובלית.

עד כאן - הסיבות הידועות לקוות שהילרי קלינטון תנצח ב-8 בנובמבר. לא כל כך משום שהוא מועמדת אידיאלית - והיא לא - אלא משום שטראמפ יגרום לנו לחשוש מדי יום איזה שטות יפלוט עכשיו ואיזה מעשה מסוכן יעשה לאחר מכן. אבל זו לא כל התמונה.

תראו את המערכת הבינלאומית שמותיר ברק אובמה לבא/ה אחריו. רוסיה פולשת באין מפריע למדינה שכנה, סין היא הכלכלה הגדולה ביותר בעולם, בריטניה פורשת מהאיחוד האירופי, אירן הופכת למעצמה גרעינית, העולם הערבי כמרקחה, וכמובן - הטרור האיסלאמי מכה מדי שבוע בעיר גדולה אחרת. לאובמה יש אחריות ישירה לחלק מהתהליכים הללו, בשל הרפיסות שלו וחוסר ההבנה המשווע שלו - בעיקר בנוגע למזרח התיכון - ואחריות עקיפה לאחרים, בשל הוואקום שיצר כאשר הוריד את ארה"ב ממעמדה כמנהיגת העולם החופשי.

קלינטון הייתה שרת החוץ של אובמה בארבע השנים הראשונות שלו, וזוכה כעת לתמיכתו הנלהבת. כאשר תומכיו של טראמפ אומרים שבחירתה תהיה המשך כהונתו של אובמה, יש בכך הרבה מן האמת - ודאי בזירה הבינלאומית. אולי קלינטון כנשיאה תואיל בטובה לבטא את המילים שאובמה לא אומר - "טרור איסלאמי" - אבל ניתן לחשוש שהמדיניות שלה לא תהיה שונה בצורה משמעותית משלו.

לאור זאת מתגנבת המחשבה, שאולי לא יהיה זה רע כל כך, אם הנשיא הבא של ארה"ב יהיה בריון בלתי צפוי. כזה שוולדימיר פוטין יחשוש מתגובתו ויחשוב פעמיים לפני שיפלוש לעוד מדינה. כזה שדאעש יבין שהוא יחטוף באבי-אביו על כל פיגוע שיהיה קשור אליו. כזה שאירן לא תעז להפר בכהונתו את הסכם הגרעין, כי היא תדע שהתגובה תהיה מיידית וכואבת. בקיצור: מישהו שיחזיר לארה"ב את כוח ההרתעה. אז מה עדיף? אין תשובה חד-משמעית, יש בהחלט חומר למחשבה.