שוב כיבד אותנו
אהוד ברק באחת מנהמות "שנת החורף הציבורית" בה הוא נתון כבר זמן-מה. אירוע יעלון, עורר אותו לתגובה חסרת יסוד וחסרת ערך, משום שכדרכו, חסרו בה הנמקות והסברים וככזו נתפסה כשטחית וקנטרנית. כדרכו, כללה התגובה בעיקר חוות-דעת אישית של "הגאון" ממפלגת העבודה המתפוררת, על יריב פוליטי מובהק, נתניהו. ראש ה
ממשלה, פקודו לשעבר בסיירת מטכ"ל, היה זה שסילק אותו לא מכבר מכיסא שר הביטחון, בו נאחז ברק כבקרנות מזבח-הצלה מתהום הנשייה הפוליטית, וברק "מתחשבן" עמו מפעם לפעם.
מאז הוכיח ברק את כשרונו המדיני והאסטרטגי כראש ממשלה, ב"תרגיל הבריחה" מלבנון והבגידה בצד"ל, הולך הוא מדחי אל דחי. הבריחה הולידה את האינתיפאדה השנייה ומכל מקום שפכה שמן על גלגליה. זו חוללה את כיבוש יהודה והשומרון על-ידי צה"ל מחדש, ושלחה את ברק לבחירות מוקדמות מאוד, שבעקבותיהן הודח מהשלטון שעבר לידי הליכוד (אז, אמנם, עדיין בראשות
אריאל שרון - עוד "גאון" שכשל והוליך אותנו שולל).
משם המשיך ברק את דרכו המטאורית לעבר המדבר הפוליטי, כאשר ביצע מיני "תרגיל-מסריח", כנקמה טיפוסית במפלגה שלא בחרה במנהיגותו, פרש ממנה בראשות קבוצה של עוד ארבעה ח"כים, הקים את סיעת "עצמאות" ומאוחר יותר הצטרף לנתניהו כשר ביטחון בממשלתו. אז כנראה חשבו רבים ששר הביטחון ברק הוא האיש הנכון במקום הנכון, מול שלל האיומים שהתפתחו והתגבשו סביב ישראל. ברק היה לאיש החזק בממשלה אחרי נתניהו, כל עוד לא שכח מיהו ראש הממשלה. 12 שנים ויותר לאחר שהודח מראשות הממשלה, לא הצליח ברק לחזור לאורך-זמן לעמדת בכורה פוליטית בזכות עצמו, לא במפלגת-האם שלו, "העבודה", ולא במפלגת הנספחים ("עצמאות") שפרשו ממנה יחד עמו .
הציבור למד את ההרכב הכימו-גנטי של הפוליטיקאי ברק, ונזהר מלהעמידו בראש הפירמידה הלאומית של ישראל. ברק מצדו השיב לציבור כגמולו, והוכיח שוב ושוב את "כישוריו המניפולטיביים" להכעיס. בין היתר תמך בתקיפת מתקני תוכנית הגרעין הצבאית של אירן, וא"כ החליט שהזמן אינו בשל לכך. בינתיים ניהל מלחמת עולם פוליטית-תדמיתית עם הרמטכ"ל,
גבי אשכנזי, מלחמה רצופת השמצות וטענות שאותם מעולם לא ממש הוכיח, עד אשר שחק עצמו לדעת ופרש ממשרד הביטחון. אני משער שמתוך התחשבות ב"זכרונות ילדות" מימי השירות הצבאי המשותף, הניח לו נתניהו לפרוש בהצהרה שהוא "מיצה את החיים הפוליטיים", אף על-פי שאיש לא האמין לו בכך, ברצינות.
מאז מציק ומטריד ברק, חדשים לבקרים, את נתניהו ברעשי-רקע צורמים בתוכנם ובאופיים. כאשר מתפזר האבק שמחוללת סביבם התקשורת "האוביקטיבית" שלנו, מתברר שאין בהם דבר לבד מהוכחה שברק נשאר ברדק. אין זה מקרה שרבים סבורים שהוא ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה לישראל מעודה. לבד מהגרופיס הכרוניים שלו, אין מי שיודע להצביע בכל שנות פעולתו כראש ממשלה מאז 1999 ועד לפרישתו האחרונה ממשרד הביטחון (פבר', 2013) על הישג מדיני או צבאי ממשי, לו אחראי ברק כמנהיג לאומי. בפרישתו, איבד הממשל הדמוקרטי בארה"ב סוס טרויאני פוליטי אמיתי במערך האישים הכבודים בישראל, וברק בוודאי מצר על כך מסיבות אישיות לגמרי, וגם על כך יוצא קצפו.
ההשתלחות האחרונה של ברק בנתניהו התחוללה בהרצאה שנשא בכינוס תנועת "דרכנו" בראשל"צ לפני מספר ימים לפני כחודשיים "השתעשע" בהשתלחות קודמת, במרכז הבינתחומי בהרצליה. נראה שמפעם לפעם הוא מזדמן "למפגשי רעים" מסוג זה, שמהווים עבורו במת-השתלחות פומבית נוחה. אולם, משהוזמן להסביר את טיעוניו בוועדת המשנה המסווגת של וועדת חו"ב של הכנסת, סרב להזמנת היו"ר - מקרה? לחלוטין לא. רוב הדברים שהוא אומר בהרצאות הפופולריות בהן הוא מדבר נושאים לעיתים מזומנות אופי של פופוליזם פסאודו-מדיני, אבל אף פעם לא תוכן שיהווה בסיס איתן לדיון ציבורי רציני; כך לגבי יעלון, כך לגבי אשכנזי וכך גם לגבי תוכנית הגרעין האירנית. הואיל והוא מתכונן להרצות בהרווארד (??) אפשר שזו הכנה פוליטו-אקדמית או אקדמו-פוליטית למעמד החדש, שתפקידה לשמר עבורו מידה של רלוונטיות בתודעה הציבורית. למען התקינות הפוליטית אציין שלדעתי ברק עסוק כיום בעיקר בברק, וגם "פליטות-הפה" המדיניות שלו מכוונות בראש וראשונה לברק האיש.
לפני שליחת המאמר לפרסום, נתקלתי במאמרו של יוני בן-מנחם, באותו נושא. כותרת מאמרו מסגירה את מטרת כותבו - ניגוח נתניהו. שהרי נתניהו נענה לאתגר באמצעות
אבי דיכטר, ומי שהתחמק הוא ברק, וכנראה הייתה לו סיבה טובה לכך.
כבמקרים קודמים, גם בהתקפה האחרונה לא טרח ברק להבהיר את כוונותיו, הטיל "פצצת סירחון" והלך לדרכו. הפוליטיקאים הכי מתוסכלים כיום בכנסת - אנשי מפלגות השמאל - קפצו מיד על המציאה וכבר בתוכניתו של
גדי סוקניק, במוצ"ש, 20.8.16, בערוץ 10, התכנסו סביב שולחן הפארסה, ופצחו בנאומים חוצבי להבות על הצורך לקרוא את נתניהו לסדר, כי "פי ברק דיבר...". העובדה שאני מכנה "מהומה" את בליל הדברים וההתנגחויות שמחולל סוקניק סביב שולחן הדיונים שהוא כביכול מנהל, היא אמירה ממותנת לגמרי. זה אינו דיון, ויכוח או ניתוח אירועים; זו גם אינה תוכנית בידור - זה מצג של שלומיאליות מוחלטת בניהול שיח תרבותי פומבי.
בכל ריבוי המלל סביב השולחן המכונה "פנל" או "דיון", לא שמענו דבר וחצי דבר המסבירים מה באמת אמר ברק ועוד יותר חשוב מכך, למה התכוון. לא שמענו גם מדוע סרב ברק להופיע בפני ועדת החוץ והביטחון אליה הוזמן ע"י היו"ר, אבי דיכטר. שמענו גם שמענו טיעונים הזויים של אבירי הביטחון סביב השולחן - בר-לב,
זהבה גלאון וסוקניק עצמו, שהיה מהמתלהמים הראשיים באירוע. את הדברים ניתן לסכם בקרוב-רב כך: ברק הוא ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ"ל לשעבר; אם הוא אומר שנתניהו פגע בביטחון המדינה, אזי גם מבלי לדעת מה הוא אומר ומדוע, אנחנו מאמינים שאכן כך"; היש טיעון יותר פרימיטיבי מזה?!
"האבל יאה לאלקטרה..." או "פרשת בלעם"? - אם אלה מליצי היושר של ברק, צר לראותו מתדרדר עוד שלב אחד במורד לעבר אי-רלוונטיות כרונית. אהוד ברק, אם ימשיך להתנהל בצורה זו, עם רמת מידע והוכחות כפי שהציג לאחרונה ועם מליצי-יושר מן הסוג שעמד לצדו בפנל הנפל הנ"ל, יהיה ראוי הרבה יותר מבעבר לכינוי "אהוד ברדק".
לאהוד אולמרט מגיע שחרור מוקדם 
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
