בית הספר ברמלה, ומקרים דומים שבוודאי יוצגו בהמשך, מהווים דוגמה לאור גדול שקיים בקצה המנהרה, ואולי אפילו במרכזה, אבל הוא עדיין חיוור וחוסה בצל החושך הגדול, האפור הישן, השמרני, הנלחם על עצם קיומו, שמייצג את מערכת החינוך בישראל.
יהיו כאלו בצמרת מערכת החינוך, אלו האוחזים כיום בהגה, ואחרים שהיו שם לא מזמן, שיראו בסידרה הישג, ומן הסתם ינסו לנכס זאת למשמרת שלהם. הם לא יהיו מספיק ישרים עם עצמם, ועם כלל הציבור, להודות שדווקא הטוב הזה שראינו בפרק הראשון, וסיפורים יפים שיבואו אחריו,מעצים ומחזק את הכישלון הכללי של מערכת החינוך, את החסר, את מה שצריך להיות כסטנדרט בסיסי בכל בית ספר בכיתה, ועתה הוא מוצג כמשהו חריג שמצדיק סדרה דוקומנטרית מעולה. (לפחות הפרק הראשון).
מנהלת בית הספר ברמלה, מצליחה לעשות את מה שהיא מצליחה, על-פי הסרט לפחות, לא בגלל שמישהו במערכת החינוך דורש את זה ממנה. לא מפני שמישהו עומד לצידה ומסייע לה, ומעודד עוד מנהלים כמוה לעשות זאת. במידה רבה ניתן לומר כי, אותה מנהלת ועוד דומים לה במערכת החינוך, עושה את מה שהיא עושה למרות ועל אף המציאות הקשה ששוררת בכלל במערכת החינוך.
היא מתמודדת עם ילדים שהם תוצרים של כשלים חברתיים, כלכליים וסוציו אקונומיים שמחוץ לבית הספר. היא מחבקת ומקבלת את החריגים, ומצילה את רובם מגורל אחר שהיה נופל בחלקם,אילו לא שפר גורלם והם נקלעו לבית הספר הזה.
הכישלון אינו רק מערכתי ניהולי הנובע מאלף ואחד דברים שכבר נכתבו ונאמרו: העדר מדיניות אמיצה, משאבים אמיתיים לשינוי ממשי בתפיסות החינוך, ובעיקר טיפוח ההון האנושי, החיילים של מערכת החינוך: המורים והמורות.
שום דבר טוב
הסדרה מוכיחה כי לא צריך להמציא את אותם מורים שמבינים שכל ילד הוא עולם בפני עצמו, והוא לא נמדד רק לפי הציון שהוא מקבל בבחינה או בסוף השנה. אבל יש מעט מורים שיכולים או מסוגלים לאסוף את עצמם ולנסות לשנות את מה שכבר קיים, את הישן, את החלוד וחסר ההשראה.
המסר שמנהלת בית הספר ברמלה מעבירה הוא שהגיע הזמן שמערכת החינוך תסגור את קו הייצור האימתני הזה שנקרא תעודת בגרות או תעודת סיום. הגיע הזמן שסדר היום השוטף של בית הספר יצייר מדדים חדשים להצלחה, ליוזמה ולכישרון, או במילים אחרות הגיע הזמן שמערכת החינוך תשים את הילד, את כל עולמו, את הנפש לו, במרכז.
הציונים יהיו חלק מזה אבל לא הכל. בפרק הראשון סופר הסיפור של מנהלת בבית ספר שההרכב הסוציו אקונומי שלו לא יכול להבטיח שום דבר טוב, אם לא משנים את הפרדיגמה, אם לא פורצים את הגבולות. אבל הפרדיגמה הזו, של ניסיון להגיע לילד, ולא לראות אותו חלק משורה ארוכה של ילדים אחרים, שלכאורה כולם כמוה, הפרדיגמה הזו לא צריכה להיות רק בבתי הספר מהסוג שראינו בסידרה.
ילדים אבודים יש בכל מקום, הם מסיימים מסגרות מיושנות ולפעמים איש לא יודע שהם הלכו לאיבוד. בחלק מהמקרים אנו פוגשים את התוצרים האלו במקומות אחרים בחברה הישראלית, ברחובות, בבתי הסוהר ובמסגרות אחרות שנועדו להגן עלינו מפני אותם ילדים אבודים שלא הייתה להם תקווה ולא היה מי שיקשיב להם.
אחת המורות אמרה בפרק הראשון שכאשר נתקלים באלימות בבית הספר, כלפי תלמידים או הורים, יש שת דרכים לטפל בהם האחת הדרך הקלה, המשמעת, העונש ואולי אפילו עירוב נציגי החוק והדרך השנייה הקשה יותר להבין מאיפה זה בא ולטפל במניע. זה תפקידה של מערכת החינוך ופה היא נכשלת, לא בגלל המורים או המנהלים אלא בגלל אלו שמכוונים ומנווטים אותה, לא מהיום ולא מאתמול. השר בנט דוחף ומוביל למצוינות טכנולוגית מפני שהוא זיהה, כמו רבים אחרים, שיש פוטנציאל בלתי מנוצל של ילדים שנמצאים כיום אולי במקום נמוך, ואפשר בקלות להעלות אותם לפסגות.
הילדים מגיעים לבית הספר עם ציפיה ורצון טבעי להיות טובים, להגשים חלומות הם באים עם הרבה ציפיות ותקוות. המערכת כפי שהיא היום,נכשלת במימוש הציפיות שלהם, ורק ברי מזל, זוכים להגיע לבתי ספר ששם יש מנהלים ומורים שרוצים שינוי.
תפקידם של המנווטים את המערכת הוא לאתר את המורים האלו, לשאוף למלא את המערכת בדומים להם, ולהתחיל לעשות את השינוי. זה לא יקרה ביום אחד, אבל הגיע השעה להתחיל בו.
בית הספר של היום צריך להיות בית הספר של תקווה לכל ילדי ישראל.
לצפייה בפרק הראשון
