הרב סתיו לא רפורמי

16 ימים לא נשמעה השמצה גסה נגד הציבור הסרוג מפי מנהיג חרדי. המון זמן. אלא שביום ה-17, החיים שבו לשגרתם.

ביום ה-17 שאחרי יום הכיפורים השנה, העז ראש ישיבה - מהשורה הראשונה של הישיבות החרדיות - להכתיר רב קהילה, חובש כיפה סרוגה, כרפורמי.

זה קרה באזכרה לרב עובדיה יוסף, שנערכה במוצאי שבת שעברה בבית הכנסת היזדים בירושלים. במקום ובזמן בהם העביר הרב יוסף את שיעוריו החד-שבועיים, שברבים מהם טבל אמירות פוליטיות עסיסיות, שכבשו בימי ראשון שטחים בעיתונות ובתוכניות האקטואליה של תחנות הרדיו.

שניים נשאו שם דברי הספד וזיכרון לרב עובדיה: בנו, הרב הראשי לישראל הרב יצחק יוסף, ואחד מארבעת ראשי ישיבת חברון - הרב דוד כהן.

הרב כהן, שהוא גם חבר מועצת גדולי התורה ומי שברחוב החרדי מכתירים אותו כגדול הדור הבא, קילס ופיאר את הרב יוסף ובין השאר אמר: "ניסו להכניס רב רפורמי, רב ראשי בארץ ישראל. והרב עובדיה עמד כמו ברזל. ואפילו שזה יכול היה להזיק לבנו הרב יצחק, הוא עמד בכל תוקף על זה".

הפעם לא צריך להיות גאון בתורה, כדי לרדת לסוף דעתו. מספיק להפעיל חשיבה של אלימינציה (האם הוא התכוון לרב יעקב שפירא? אין מצב. לרב אליעזר איגרא? כנ"ל).

בעצם, גם את זה לא צריך. מספיק לראות את מי פסל על הסף הרב עובדיה יוסף, במרוץ לרבנות העיר פתח תקוה. את הרב דוד סתיו, כמובן, יו"ר ארגון רבני צהר.

צהר בא בטוב לחרדים, רק כשהם מעבירים דבר תורה בסעודה שלישית, בשבת פרשת נח. חוץ ממקרה נקודתי זה, הם מעדיפים שהפתח הזה יישאר סתום. לנֶצח.

זכותם. אבל מכאן ועד לרפורמים?

למה תמיד הכל אצלם צריך להימצא רק בשתי קצות הסקאלה? למה אין בהגדרות של התוכנה שלהם משהו ביניים? אולי 'רב מֵקל'. אולי 'רב פשרן'. אולי 'רב שנותן מענה לבעיות שהזמן (2016) גרמן'.

לפני שנים רבות היֺה היה רב חרדי, שחי בירושלים. הוא היה מגדולי הרבנים החרדים בתקופתו ושמו - הרב צבי פסח פרנק. ולמרות שהיה חרדי מובהק, הוא זה שפעל כדי שהרב אברהם יצחק הכהן קוק יתמנה כרבה של ירושלים. לימים נכנס הרב פרנק לנעליו ושימש כרבה של העיר בשנים 1936-1960.

למרות שהרב פרנק שלל, כמובן, בחריפות ניתוחים שלאחר המוות, במקרה שבו היה צורך להביא ראיה משפטית כדי להרשיע נהג שהרג ברשלנות, הוא התיר לנתח את גופת ההרוג, בהסתמך על ההיתר של 'מיגדר מילתא' (עקירת דבר מן התורה בהוראת שעה); וכל זאת כדי למנוע מצב שהפוגע יתחמק מעונש.

בעיצומה של מלחמת השחרור הוא התיר לחיילים דתיים להשתתף בשבתות בהרכבת משוריניות, שהיו נחוצות לטובת הלחימה. בהמשך הוא סייע במתן פתרונות לחקלאים מהקיבוץ הדתי, כיצד לחלוב את הפרות שלהם בשבתות. הוא גם צידד בהיתר המכירה בשנות השמיטה. ובכלל, הוא עודד את ההתיישבות היהודית בכל רחבי הארץ והתנגד להסתגרות של דתיים וחרדים רק בערי הקודש. פעל למינוי רבנים במושבות החדשות, הִרבה לבקר בהן והשתדל לקרב את אנשיהן, אף שהיו רחוקים מתורה ומצוות. או במילים אחרות: פתח להם צוהר מאיר ליהדות.

האם גם הרב פרנק היה רפורמי? חס ושלום! וגם מזל גדול שלא. כי אם כך היה, אזי ישיבת חברון הייתה מפסידה ראש ישיבה מהמעלה הראשונה. כי נינו של הרב צבי פסח פרנק, הוא הרב דוד כהן.