יד לאחים יקרים או אגרוף בשנואים? <br>

הנה הגיע רגע האמת, הגיע יום חשבון הנפש של כולנו יחד ושל כל אחד לחוד.
היום עלינו לשאול את השאלה הגורלית: האם אנחנו מושיטים יד לאחים יקרים או מטיחים אגרוף בפרצופם של מתנחלים שנואים?
האם אנחנו שמחים לאידם או משתתפים באמת ובתמים בכאבם?
בתשובה לשאלה הזאת מקופל עתידנו: האם אנו ניצבים על פי תהום של שסע נורא בעם -או שיש לנו את תעצומות הנפש כדי לגשר על המחלוקות בינינו: שמא ניקרע חלילה לגזרים ונסכן את עתידנו בארץ האהובה הזאת.

את המחלוקות בינינו אין לטאטא מתחת לשטיח ואל לנו לטמון את הראש בחול כי רובנו אוהבים את הארץ הזאת. הציונות שלנו רבת פנים היא, כשכל אחד מאיתנו בטוח שהפיתרון שלו הוא הפיתרון הנכון.
השאלות המוצגות כאן חושפות כמה מהמוקשים המסוכנים הטמונים בדרכנו. אם לא נשכיל לפרקם בזהירות ולהמשיך ולחיות בשלום אחד עם השני, הם יתפוצצו בפרצופנו ברעם אדיר.

האם המתיישבים ביהודה, שומרון, בקעת הירדן, רמת הגולן ורצועת עזה הם חלוצים ממשיכי דרכם של ראשוני דגניה, כנרת, עין שמר וחפץ חיים או מתנחלים קולוניאליסטים כובשי אדמות מנצלי עבדים ,"אדוני הארץ" מגונים.

האם הינתקות, נסיגה, פינוי ועקירת 24 יישובים ברצועת עזה ובצפון השומרון הוא צעד ראשון של חורבן ואסון לציונות או דווקא צעד ראשון של שפיות, לקראת פיתרון סיכסוך הדמים בן מאת השנים?

האם מתיישבי/מתנחלי גוש קטיף רק עוברים דירה ושבים הביתה או שהם מגורשים בחרפה מבתיהם, טרנספר לכל דבר?

האם המתנתקים בזזו את קופת המדינה וחיו על חשבון עיירות הפיתוח ושכבות המצוקה או שמא מחיקת חובות הקיבוצים הוא החטא האמיתי?

האם ראש הממשלה אריאל שרון הוא מנהיג חכם ואמיץ המוביל אותנו בדרך הנכונה או דיקטטור מגונה, גנב קולות, ראש מאפיה המדרדר אותנו אל התהום?

האם חייל המסרב לעקור יהודים מבתיהם הוא צדיק הדור או סרבן פקודה המסכן את שלמות צה"ל, פוגע בדמוקרטיה הרופפת שלנו וראוי להיענש על סרבנותו?

האם ההינתקות מעזה היא רוח גבית לטרור או נהפוך הוא - חיזוק הפלשתינים המתונים וצעד ראשון לקראת פירוקם של ארגוני הטרור?

האם הגידול הממאיר של העוני בישראל אינו הנושא שחייב להדאיג אותנו יותר מכל?

את התשובות לשאלות הללו נדרש להשיב ביום שאחרי, הוא יום הבחירות!
יש לקוות כי למדנו לקח בל יישכח מהשימוש שנעשה בקולותינו בבחירות האחרונות,לכן הנכווה ברותחין ייזהר בצוננים.