צפייה נטו

האם צפייה בהחלטה של בית המשפט באמצעות אתר נט המשפט נחשבת כמסירה מלאה של ההחלטה לצד השני? החוק שותק בעניין. תקנות סדר הדין האזרחי שתוקנו ב-18.8.15 כהוראת שעה לשנתיים קובעות, כי משלוח של כתבי בית דין בדואר האלקטרוני שנמסר לבית המשפט נחשב למסירה כחוק, מלבד כתב בית הדין הראשון בתיק. יוצא אפוא, שהחוק הסדיר משלוח כתבי בית דין בדואר אלקטרוני, ולא התייחס לעובדה שישנה אפשרות בקרה על צפייה בהחלטות של בית המשפט שעולות בנט המשפט.

שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, עודד מאור, קובע (14.11.16), כי צפייה בהחלטה במערכת נט המשפט, שם מצוינים בדיוק התאריך והשעה של הצפייה, נחשבת למסירה מלאה של כתבי בית הדין. על-פי קביעה זו ביטל בית משפט המחוזי צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא כנגד המבקש.

בית המשפט הסביר, שבקשה אשר מוגשת בנט המשפט באמצעות עורך דין, נכנסת ישירות ל"סל העבודה" של השופט שקורא אותה ונותן החלטה. אפשרות זו ניתנה לעורך הדין משום שיש לו שם משתמש וסיסמה הידועים רק לו, וכך הוא מגיש את בקשותיו ישירות לבית המשפט. לכן, על נוהל זה להיות הדדי: כאשר החלטה עולה לנט המשפט ועורך הדין צופה בה, נחשב הדבר כאילו ההחלטה נכנסת לסל המשימות של עורך הדין וכאישור מסירה של ההחלטה. בית המשפט מסייג את דבריו ומדגיש, כי אם עורך הדין טוען, כי חרף האישור באתר על צפייה במסמך, הוא לא צפה בהחלטה מכל סיבה שהיא, באפשרותו להגיש תצהיר על כך, ובית המשפט יטפל בבקשה זו בצורה פרטנית.

מדובר בהחלטה חשובה מאוד, שתחסוך הוצאות מיותרות לכל הצדדים, בין בכמויות הנייר הגדולות ובין במשלוח של דואר רשום בין עורכי הדין. בפועל, במשרדי קוראים את כתבי הטענות כבר עם הגשתם במערכת נט המשפט. לכן המשלוח בדואר רשום של כתבי הטענות, שמגיעים למשרד שבועיים לאחר שהבקשה כבר נקראה, מיותר לחלוטין - במיוחד שבמצבים מסוימים כבר הוגשה תגובה לבית המשפט על אותה בקשה.

בנוסף לפסק הדין, אני ממליץ לעורכי הדין להגיע להסכמה קולגיאלית עם הצד השני, שכל כתבי בית המשפט שישלחו בדואר אלקטרוני בין הצדדים, ובכך לחסוך זמן, נייר, משלוח ועוגמת נפש.