אין עיתונות בישראל!

תחילה הפסקתי לקרוא כל רשימה שמתחת לכותרתה התנוססו השמות גדעון לוי ועמירה הס. אין לי מושג מה הם כותבים היום. הם מזדהים עם אויבינו המרים ודי לי בכך. אחר-כך חדלתי לקרוא את יואל מרקוס בגלל ההגיון המעוות שאימץ לעצמו והטיעונים המאזוכיסטים שהוא מארח דרך קבע ברשימותיו. הפסקתי לקרוא את עקיבא אלדר שקורא לאזרחים הנתונים בסכנה קיומית "אדוני הארץ" בעוד שהוא עצמו נוהג כאדון כל המעשים. לאחרונה הופיעה גם אורית שוחט הלונדונית למחצה וחזרה להכיש ארס אחרי שנות היעדרות ארוכות. גם שם אין מה לקרוא. גדעון סאמט, יוסי ורטר ועוזי בנזימן, ועימם עמוס שוקן, מחרים-מחזיקים אחרי כל הנ"ל והם ממחזרים לעייפה חומרים משעממים שאין שום טעם לשחת בהם שנייה אחת. על כולם עולה ח"כ יוסי שריד הסמוך על שולחן המדינה כל חייו והוא איננו נוטף ארס. הוא הארס עצמו. התגלמות הציניות, הרשע והזדון, בלשון עברית חדה, צחה ורעה עד למאוד.

לכולם מכנה משותף אחד. טיפשות. יש טיפש כזה ויש טיפש אחר, אלא שבאיוולת, בכסילות ובטמטום, אין ערך לדרגות. הכל גנרלים. גנרלי תקשורת טיפשים וחדורי שינאה. ולכן אין בי חשק ולא טעם לקרוא את "הארץ".

בימים אלה, הפסקתי לקרוא את אמנון דנקנר, בן-דרור ימיני, דן מרגלית, נחום ברנע, שמעון שיפר, בן כספית, סימה קדמון, נחמה דואק, מיכאל בריזון ומאיר שלו. הם חיים על פלנטה אחרת, אינם מבינים מה הולך סביבם והם כולם זקוקים לטיפול נפשי עמוק וארוך. הטיפול הזה, לצערי, כבר לא יהיה כאן במולדתנו האהובה שכולה כבושה, אבל יש מטפלים טובים (אפילו ישראלים לשעבר) שעובדים בארצות ניכר.

הנה כי כן, אין לי עיתון לקרוא. הכל ידוע וברור מראש ואין דבר בדפים המיותרים מלבד הרעה שבהשחתת עצי-יער וגם זה לא חדש. עד כמה יש להם חלק בחורבן שבא עלינו, אין להם מושג, משום שהם חושבים עצמם למוסריים ומאמינים בכל ליבם שדרכם הנלוזה היא היא הנכונה.

"התקשורת היא תל-אביבית" אמר אמנון אברמוביץ ממציא ה"אתרוג" וצדק צדק רב. כל מה שדרומה מאבן גבירול וצפונה מהרצליה לא נחשב ישוב שפוי.

רשימה על הרדיו והטלוויזיה תבוא בנפרד.