האם לקולגות שלנו בכל העיתונים אין על מה לכתוב?, זה ההסבר הרציונלי היחיד שאני יכול למצוא לעיסוק האובססיבי (יום ד', 28.12.16) בנאומו הצפוי של ג'ון קרי על הסכסוך הישראלי-פלשתיני.

למי שעוד לא שם לב, לקרי נותרו עוד 23 ימים בתפקיד שר החוץ של ארה"ב. למי שלא שם לב, ב-20.1.17 בשעה 12:00 לפי שעון וושינגטון, קרי יהפוך לחלק מההיסטוריה. למי שלא שם לב, באותה דקה בדיוק גם לברק אובמה לא תהיה שום חשיבות מעשית.

בפוליטיקה האמריקנית מכונים הנשיא היוצא ואנשי צוותו "ברווזים צולעים". הם יכולים לגעגע, אבל זה פחות או יותר הכל. וגעגוע של ברווזים יכול לעשות כאב ראש, אבל לא יותר מזה.

להחלטה במועצת הביטחון נגד ההתנחלויות עשויה להיות משמעות מעשית כלשהי, למרות שאני ממש לא מתרגש. מהלכים עלינו אימים בדמות בית הדין הלאומי בהאג, אבל שוכחים/ מעלימים את העובדה שהוא מתערב רק כאשר מערכת המשפט הפנימית של המדינה בה מדובר אינה מתפקדת. בית הדין לא יתערב כאשר בישראל יש בית משפט עליון עצמאי וחזק (הערה לימין: זה אינטרס שלכם שבג"ץ יישאר כזה).

חוץ מזה, ההחלטה היא אומנם שערורייתית, צבועה, נגועה באנטישמיות ועוד כמה מעלות טובות - אבל התקבלה כהצהרתית בלבד ולא ככזו שניתן לאכוף. לכן, גם הצעד הזה של אובמה את קרי הוא בעיקר געגוע שעושה מיגרנה, אבל בטח לא משהו שמצריך טיפול נמרץ.

הנאום של קרי הוא אפילו לא זה. אז יש לו חזון. ביג דיל אומרים באנגלית. למי החזון הזה ישנה משהו בעוד 23 יום? קבלו תיקון: למי החזון הזה צריך לשנות משהו היום? אין מנוס מהמחשבה, שיש בארץ מי שרוצה ליצור היסטריה סביב הנאום הזה, כנראה לצרכים פוליטיים פנימיים.

חוץ זה, תרשו לי פסיכולוגיה בגרוש. אובמה את קרי יודעים שהם מותירים אחריהם עולם בו ארה"ב מידרדרת במהירות למדרגה של מעצמה מדרגה ב'. עולם שבו רוסיה עושה ככל העולה על רוחה. עולם שבו טורקיה - חברה בנאטו - הופכת לדיקטטורה איסלאמית. עולם שבו האיחוד האירופי מתפרק תחת נטל של פליטים, טרור וגזענות. עולם שבו מתחולל רצח עם בסוריה, לאחר שאותו ממשל עצמו איפשר לרוצחים לפעול באין מפריע. קרי לא רוצה שזה מה שיזכרו לו, אז הוא מנסה אקורד סיום בדמות דיבורים חסרי תוחלת על מה שלא עשה במשך ארבע שנים. תנו לו לגעגע.