"תשכחו את מה שמכונה 'החייאת תהליך השלום' במובן המקובל שאליו הורגלנו, המבוסס על מו"מ חשאי וגלוי, דו-צדדי, או בהשתתפות שלושה או ארבעה צדדים, זהו שלב שהסתיים. כיום ללא מעורבות בינלאומית ממשית שתתורגם להחלטות תקיפות ומחייבות עם לו"ז מוגדר, לא יהיה תהליך מדיני או פתרון שיושג באמצעות מו"מ".
- (
מוחמד דחלאן, בכיר בפתח שהורחק לאחרונה מהתנועה- ראש הביטחון המסכל ושר הפנים לשעבר ברשות הפלשתינית).
דור 'גלות טוניס' של אש"ף, הולך ונעלם עם הזמן. יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס (אבו מאזן), חצה את גיל ה-80 והתחיל לסמן כבר בעצמו את יורשיו הפוטנציאליים. יש בין בכירי הפתח שיעידו על הראיס עבאס כי מבחינה פוליטית פנימית, הוא לכאורה עסקן הניחן בתכונות של מדיניות 'ארדואנית' (מן אישיות של דיקטטור המתנהל במערכת דמוקרטית). בין הבכירים הללו הוא יריבו הידוע, מוחמד דחלאן.
דחלאן עצמו טען לא מזמן כי אבו מאזן פועל להרחיק מהפתח, את כל הקולות שאינם ממושמעים למדיניותו. עוד הוסיף על כך כי ישנו צורך קיים ללמוד מנסיונות העבר כמו במקרה של
יאסר ערפאת (אבו עמאר), ולהפנים בצורה ברורה כי הרוח הארדואנית אינה מתאימה לתנועה כמו פתח.
על-רקע אותה מלחמה פנים-פלשתינית בין הפלגים של אבו מאזן ואבו פאדי (עבאס ודחלאן), ישנן לאחרונה הפגנות שהובילו לעימותים אלימים במחנות הפליטים של ג'נין, רמאללה, ובשכם.
מוחמד דחלאן היה בעבר ראש הביטחון המסכל בתקופת אוסלו, וכך מעמדו בקרב ההנהגה הפלשתינית עלה בהדרגה עד אשר התפתחו בהתאם לכך סכסוכים בינו לבין בכירים נוספים במערכת הביטחון הפלשתינית. דחלאן סיכל פיגועי טרור רבים, וקבע יחס תקיף מאוד כלפי האופוזיציה האיסלאמית. דחלאן גם ניהל מו"מ והידברות רשמית ועקיפה, בתקופות השונות מאז הסכמי אוסלו וגם לאחר האינתיפאדה השנייה, עם גורמים מישראל ומארה"ב על-מנת להגיע להסכמים מדיניים. ישנן עד היום גורמים ישראלים אשר השתתפו בוועידת קמפ-דיוויד שטענו כי דחלאן הציג דעות פרגמטיות ומתונות ואף הסכים לסיפוח גושי ההתיישבות היהודיים ביהודה ושומרון (הגדה המערבית).
מדור הקשישים
הבעיה עם דחלאן שהוא לא זה שמוביל את הדעה הרווחת היום בהנהגה הפלשתינית, והמערכת המונהגת על-ידי אבו מאזן דאגה להדיח אותו, להעמיד אותו למשפט ולהרחיק אותו מעמדת כוח בתנועה בפרט ובהנהגה הפלשתינית בכלל. גם מי שדחלאן תומך בו לאור המצב ולכאורה דווקא פופולרי מאוד בציבור הפלשתיני, מרוואן ברגותי אינו בתמונה הנוכחית עקב כליאתו בישראל.
מבחינתו של אבו מאזן, יש כבר יורש. גם הוא מדור 'הקשישים' של אש"ף, ו'הגווארדיה הוותיקה והמושחתת' (כדבריו של דחלאן) בפתח. שמו מאג'ד פרג' (אבו בשאר), ומתפקד כמפקד המודיעין הכללי של הרשות הפלשתינית. אבו מאזן דאג למנות את פרג' כבר בשנת 2009, כמי שגילה לו יכולת נאמנות רבה. לקצין המודיעין ברשות, יש יתרון עצום מבחינתו של אבו מאזן. הוא אינו מעורב כלכלית ואינו בקיא בעסקים של אבו מאזן ובני משפחתו ובטח שלא דורש נתחים מהם.
פרג' גם נמצא מתאים מבחינתו של אבו מאזן כמי שעונה על שלושה דרישות עקרוניות בציבור הפלשתיני העממי למועמד לנשיאות.
1. מוצאו של הפליט- הוא נולד וגדל במחנה הפליטים דהיישה שבבית לחם, ובמורשת הפלשתינית מי שלא חווה את חווית הפליט מכל סוג שהוא, אינו יכול לשמש מנהיג לפלשתינים.
2. פעילות אנטי ישראלית - פרג' פעל מנעוריו בתנועת הנוער של פתח "השביבה", והיה שותף לפעילות בתאים האנטי ישראלים.
3. תקופת מאסר בכלא הישראלי - במהלכה של האינתיפאדה הראשונה נעצר פרג' על-ידי השב"כ וצה"ל כ-15 פעמים וריצה במצטבר תקופת מאסר של כ-6 שנים. מבחינה זו הנאמנות ללאום הפלשתיני והדרך לראיס, עוברות דרך הכלא הישראלי.
מאג'ד פרג' הוא מיקרוקוסמוס של הפוליטיקה הפלשתינית בתקופתו של אבו מאזן. הוא יחסית מוערך בעיני אנשי חמאס על-אף החיסולים הפנימיים המתבצעים מדי פעם בין התנועות, אם כי הוא תמיד יהיה חשוד כמשתף פעולה עם המערב בכלל ועם ההנהגה הישראלית בפרט.
במסדרונות ההנהגה הפלשתינית, לא מחשיבים את פרג' סוג של איש עקרונות- מהפכן, הוא פשוט נחשב מקורב והחלק העיקרי במערך הגו'בים של אבו מאזן המסומן כיורש.
כאשר מוחמד דחלאן מדבר על 'מדיניות ארדואנית' וטוען לכך שיש ללמוד ממקרה ערפאת, הוא מדבר על כך שכל מי שיגיע מהמטריה של אבו מאזן, הוא חלק מהמורשת של ערפאת שדווקא כן היה מהפכן, אך לצד זה גם כחסר תקנה. דחלאן מתכוון לזה שמורשתו של ערפאת הייתה לשחרר את פלשתין בדם ואש, גם אם צריך לחתום על הסכמי שלום עם ישראל, ושאין בכוונה מלכתחילה לכבדם.
שקול ופרגמטי
אבו מאזן למעשה הוא מה שנשאר מהצל של ערפאת, אם כי דוגל בשיטת 'הטרור' המדיני כנגד ישראל כאמצעי יחיד. עד כה הוא בעיקר יזכר עם קשיחותו בכל הקשור למו"מ המדיני, וסירובו לפשרות הטריטוריאליות והעקרוניות מול ישראל. בקרב מובילי הדעה הפלשתינים, יש האומרים כי עיקר חששו היה להיות המנהיג הפלשתיני הראשון שבעצם וויתר על אדמות פלשתין. אבו מאזן אומנם מצהיר תכופות כי הוא מנהיג שקול ופרגמטי, אך הדבר הזה הוא רק דוגמטי לעקרון התפיסה המדינית אליה הוא מכוון והיא קבלת לגיטימציה לאומית והכרה בינלאומית בזכויות הפלשתינים למדינה.
עמדתו של אבו מאזן אינה סוטה מהעמדה הפלשתינית המוכרת מאז 1947, עמדה ששוללת ברמה העקרונית מדינה של העם היהודי בארץ ישראל. אבו מאזן פשוט מנהל את מדיניותו בהתאם למציאות הדמוגרפית שהתפתחה עם השנים, וניתן להבחין בכך עקב התעקשותו למדינה פלשתינית בגבולות 1967, לצד מדינה שאינה מדינת הלאום היהודי בהסכמתם הרשמית של ההנהגה הפלשתינית, אלא חתירה למדינה דו לאומית שבפרק זמן היסטורי מוגבל עם רוב יהודי ועם "מיעוט" פלשתיני שילך ויתחזק. מצדה המזרחי של הגדה המערבית (יהודה ושומרון), נמצאת ירדן שבה כבר שנים מתקיים רוב פלשתיני ובכך יזכו שתי הגדות לירדן ברוב פלשתיני ברור. המשמעות האסטרטגית מבחינתו של אבו מאזן ושותפיו להנהגת הפתח היא שפרגמטיות יתרה מול ישראל, היא גם למעשה פגיעה באינטרסים הדמוגרפים שמבחינתם קיימים. בראיון שנתן אבו מאזן לעיתון המצרי "אח'באר אל יום" בשנת 2014, הוא צוטט כאומר שהפלשתינים לא יוכלו להכיר במדינה יהודית, מכיוון שהדבר נוגד את האינטרס הלאומי שלהם.
כלומר מה שמניע את המדיניות הפלשתינית כיום, הוא אך ורק עניין של אינטרס לאומי חד-משמעית. אם מדינת ישראל אינה מייצרת ודוחקת אותם לאבד את האינטרס הלאומי הזה באמצעות הקהילה הבינלאומית, המחייבת אותם להגיע למצב של שתי מדינות לאום בגבולות מוכרים ובטוחים. אזי אבו מאזן אינו שותף ואינו יכול להיות פרטנר להסדר מדיני ישיר מול ישראל, שפוגע ומנטרל גם את צעדיו הפוליטיים בתוך ההנהגה הפלשתינית שהיו מאז ומתמיד.
בשורה התחתונה כל עוד המצב הגיאו-פוליטי הקיים היום ממשיך הלאה, ההנהגה הפלשתינית הן מצד פתח (אינטרס לאומי) והן מצד חמאס (אינטרס דתי-לאומי) ימשיכו לשמור על האינטרסים שלהם וצורת פועלם עד לנקודת הכרעה מדינית קונקרטית.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
