אני לא יודע מה צריך להדאיג יותר – אותנו ואת כל העולם החופשי: העובדה שרוסיה התערבה בצורה פעילה בבחירות לנשיאות בארה"ב, או העובדה שדונלד טראמפ מסרב לקבל את העובדה הקודמת. שתי העובדות הללו כבר ברורות וחד-משמעיות: הראשונה בעקבות הדוח המפורט של סוכנויות הביון האמריקניות, השנייה בעקבות ציוציו של הנשיא הנבחר.

במחשבה נוספת, העובדה השנייה צריכה להפחיד יותר. עם איומי סייבר יש דרכים להתמודד, בעיקר כאשר יודעים על קיומם, וניתן לצפות ששירותי המודיעין בכל העולם – כן, כולל בארה"ב – כבר עוסקים במתן תשובה. אבל עם נשיא אמריקני שמכפיף את העובדות לתיאוריות שלו ולרצונות שלו, שהופך את העובדות לבדיות – עם זה הרבה יותר קשה להתמודד. מה יהיה השלב הבא? נניח שרוסיה תחמש ראשי נפץ גרעיניים; האם גם את הדיווחים על זה טראמפ ינפנף? ומהכיוון ההפוך: נניח שסין תנהיג פתיחות פוליטית; האם טראמפ לא ירצה לשמוע, כי בעיניו סין היא יריב מרכזי?

ועוד נקודה: מה יעשו כעת אנשי המודיעין והביטחון הלאומי בארה"ב? האם הם יגישו לנשיא החדש דיווחים שידוע להם שאינם לרוחו? האם הם יהיו מספיק מקצועיים, עצמאיים ואמיצים כדי לומר לטראמפ גם את מה שאינו רוצה לשמוע? או שמא נקבל משטר דמוי-דיקטטורה, בו אומרים לשליט רק מה שערב לאוזניו? כל סימני השאלה הללו מפחידים מאוד, שבוע לפני 20 בינואר.

לפני 30 שנה, כאשר למדתי בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, התהלך בין הסטודנטים סיפור על תקלה במבחן של פרופ' איתמר רבינוביץ', אליו נכנסה בטעות שאלה על חומר שלא נלמד. לפי הסיפור, רבינוביץ' – שלא נכח במבחן עצמו – לא רק תיקן לכולם את הציון, אלא גם שלח מכתבי התנצלות אישיים. לא פגשתי איש שיכול היה להעיד ממקור ראשון שזה מה שאירע, אבל בכלל לא התפלאתי שהסיפור הזה "נדבק" דווקא לרבינוביץ' ולא למרצים אחרים. זה פשוט התאים לאיש.

אומרים שהומור בדרך כלל מסתיר מאחוריו סוג של מציאות; גם בדיות יכולות להיות מבוססות על עובדות. נראה שאין אמת בסיפור על סחיטתו של טראמפ בעקבות "מגעיו" עם יצאנית במוסקבה, אך אפשר להבין מדוע הסיפור הזה צץ ותפס כותרות. יש סיבה לכך שלא דיברו למשל על כך שטראמפ השתמש בסמים, ויש סיבה לכך שהוא לא הודבק למשל למייק פנס. לטראמפ יש עבר בעייתי, בלשון המעטה, ביחסו לנשים בכלל ובהתייחסותו המינית אליהן בפרט. כך שגם אם מדובר במקרה זה בבלוף, מסתתרת מאחוריו אמת עגומה ומדאיגה.

בשבת שעברה מיהרה שלי יחימוביץ' להצהיר, כי החשדות נגד בנימין נתניהו כה חמורים – עד שבקרוב הוא ייאלץ להשעות את עצמו. ליחימוביץ' אין שום מושג במה מדובר, היא לא ידעה שום דבר מעבר למה שפורסם בתקשורת (ובאותה עת זה היה כמעט כלום), ודאי שאין לה שום כישורים חקירתיים או משפטיים – וזה לא מפריע לה לדבר.

תשמעו סיפור. לפני כעשור טענה עובדת בלשכת רואי חשבון שהיא הוטרדה מינית בידי המנכ"ל דאז, ואף הגישה תביעה נגדו לבית הדין לעבודה. יחימוביץ', אז שדרנית בקול ישראל, לא היססה לקבוע: המתלוננת צודקת. אלא מאי? בית הדין דחה את התביעה מכל וכל, קבע שהדברים לא היו ולא נבראו ואפילו משל לא היו. למותר לציין, שיחימוביץ' לא טרחה לדווח על כך ובוודאי שלא טרחה להתנצל.

זוהי האישה שרצתה להיות ראש ממשלה, ושאולי עדיין יש לה שאיפות להשתלב בצמרת הנהגת המדינה. אז תדעו: מדובר בפטפטנית חסרת אחריות, שאצלה הגבול בין עובדות לבין בדיות הוא דק מאוד.

יואב יצחק הצביע מספר פעמים על הכזבים של שורת עיתונאים ואמצעי תקשורת בנוגע לבנימין נתניהו. הרשימה ארוכה ולא מכובדת: רביב דרוקר, אמנון אברמוביץ', גידי וייץ, נחום ברנע, סימה קדמון – ובוודאי שכחתי עוד כמה. זה לא בא לנקות במשהו את אנשי ישראל היום, שגם אצלם מה שקשור לנתניהו הוא לא תמיד האמת הצרופה, בלשון המעטה.

כל אלו אינם תופשים, או שהם תופשים ולא אכפת להם, שהם כורתים את הענף עליו יושבת התקשורת כולה. כאשר עובדות ובדיות משמשות בערבוביה בנוגע לראש הממשלה, איזה אמון ניתן לתת בתקשורת בכלל? כבר ציינתי, שאם אני מגלה בעמוד 5 של ספר עובדה שברור לי שאיננה נכונה, אני ספקן לגבי העמודים הבאים. זה נכון גם לגבי אמצעי תקשורת: בלוף בכותרת הראשית, כזב בפתיחת המהדורה, שקר באתר – ועלינו לשאול את עצמנו מה מידת האמת והדיוק בשאר הדברים. במצב זה, אין להתפלא שהציבור לא מאמין לתקשורת ומגיב בכך שהוא מבלף לה – למשל בסקרים ערב בחירות.

פרשת אלאור אזריה היא רק האחרונה בשרשרת של פרשות, בהן חלקים משמעותיים בציבור מוכנים להאמין לבדיות ואינם מוכנים להקשיב לעובדות. כך היה למשל בפרשת משה קצב, כך היה למשל בפרשת רומן זדורוב. המשותף לכולן: תיקים משפטיים מורכבים על עבירות חמורות, פסקי דין בני עשרות ומאות עמודים – וחוסר אמון של מאות אלפים בפסק הדין המרשיע.

חשוב להדגיש: לכל התמיהות שמעלים הספקנים, ניתנו תשובות ארוכות ומפורטות בפסקי הדין. היסוד הנפשי של אזריה הוכח בעדויות רבות. ללוח הזמנים באחת מעבירות האונס של קצב ניתנו הסברים בשתי ערכאות. הספקות בנושא זדורוב נדחו בידי שישה שופטים. כלומר: הטענות המועלות כיום, הן לכל היותר מיחזור אם לא בדיה מוחלטת. יש עובדות מוצקות. קצב וזדורוב הם פושעים, ואם לא יוחלט אחרת בערעור – כך גם אזריה.

ובכל זאת, התופעה עליה עמדתי צריכה להטריד – גם את רשויות האכיפה והשפיטה, וגם את מי שעוסק בחינוך ובערכי יסוד של הדמוקרטיה. התקשורת המודרנית יוצרת יותר ויותר תופעות של שפיטה בכיכר העיר, של משפט ציבורי המתיימר להתחרות במשפט המקצועי, של חריצת דין לפי קטעי מידע במקום לפי ראיות ועדויות. בקצרה: שפיטה של בדיות במקום של עובדות. זהו מצב מסוכן לחיים התקינים בכלל ולדמוקרטיה בפרט, ועל כל הנוגעים בדבר לתת את הדעת כדי להילחם בו.

חלק מהבעיה שתיארתי בקטע הקודם, נובע מכך שבראש פרקליטות המדינה עומד אדם לא-אמין. נאמר כך: אם שי ניצן יגיד שהיום יום שישי, אני אבדוק בלוח; ואם יתברר שאכן כך, אני אשאל את עצמי מדוע החליט לומר את האמת. כבר עמדתי כאן יותר מפעם אחת על הכזבים של ניצן, והשבוע קיבלנו עוד דוגמה.

כפי שחשפנו כאן, ניצן שיגר למנהלי הפרקליטות מכתב המנסה לתקוע עוד מקלות בגלגלי נציבות הביקורת על הפרקליטות. עמוד ומשהו – וגם שם הוא הצליח להכניס שני בלופים. הראשון: ניצן אומר שהדברים נכתבים "ערב כניסתו של הנציב החדש". אלא שהמכתב נשלח ב-5.1.17 – חמישה ימים אחרי שדוד רוזן נכנס לתפקידו. וזה לא סתם סממן של אי-דיוק; המכתב נשלח רק לאחר שרוזן שיגר מכתבים משלו לפרקליטים שהתלונות נגדם לא טופלו מאז שהילה גרסטל סיימה את תפקידה לפני שבעה חודשים. השני: את הפסקה האחרונה פותח ניצן במילים "נסיון העבר מלמד", למרות שלמעשה אין שום ניסיון בטיפול בתלונות פרטניות, כי ניצן והפרקליטים מנעו זאת כמעט בגופם. למה הוא מבלף ככה? כנראה מתוך הרגל.