תזכירו לי: כמה שנים מדכאים הגרמנים את הפלשתינים? אלו מקומות קדושים לאיסלאם מצויים תחת כיבוש צרפתי? היכן מתנחלים הבריטים? התשובה, כמובן, היא כלום ושום דבר. אז למה המדינות הללו, ורבות אחרות באירופה, סובלות מפיגועים?

התשובה פשוטה ביותר: משום שמדובר במלחמת דת. הרוצחים הללו רוצים להניף את דגלו של מוחמד בכל מקום אפשרי, כולל באירופה, והם יעשו הכל – אבל הכל – כדי לקדם מטרה זו. בדיוק כמו החמאס והחיזבאללה שאיתם אנחנו מתמודדים. וזה אומר, שאין שום פשרות, כי מלחמת דת היא לחיים ולמוות. ובמלחמת הדת הזאת, אחד הצדדים מוכן למות ובלבד שיהרוג עוד יותר אנשים בצד השני.

זו הסיבה שאין לנו שום אפשרות להגיע להסדר עם הפלשתינים. האיסלאם הקיצוני יכול לעלות לשלטון ברשות הפלשתינית בדיוק כמו ברצועת עזה, ואז תהיה לנו מדינת טרור במרחק של 15 ק"מ מנתניה ובטווח יריות מנתב"ג. זה נורא פשוט ונורא הגיוני. את זה אנחנו צריכים להגיד בקול רם וברור, בלי התחכמויות ובלי התחמקויות.

אני יודע שלשים את המילה "היגיון" בנשימה אחת עם נושא משה קצב זו סתירה במונחים, אבל אנסה בכל זאת. בפרשה הזו יש המון יצרים והתלהמויות, ומעט מאוד היגיון ועובדות. יש בה תגובות פבלוביות, בעיקר מן הצד הנשי, שמתעלמות מן החוק הפשוט והברור.

החוק אומר, שיש בדיוק שני קני מידה לשחרור מוקדם של אסיר: התנהגותו בכלא ומסוכנותו מחוצה לו. במקרה של קצב, השאלה היא רק המסוכנות. אצל עברייני מין נהוג לדרוש טיפול ושיקום, כדי להקטין את הסיכון שיחזרו על פשעיהם – וזה נכון מאוד. אלא שקצב אינו עבריין מין רגיל. הוא לא ארב לקורבנותיו בסמטה חשוכה, אלא פגע בנשים שעבדו תחת מרותו.

זה לא יקרה יותר. שום אישה לעולם לא תעבוד תחת מרותו של קצב, וקרוב לוודאי שמעט מאוד נשים יסכימו בכלל להיות בסביבתו. לכן, אין שום סיכון בשחרורו – ולכן לא הייתה שום סיבה לדרוש ממנו טיפול. מבחינה זאת, קצב הוא כמו שודד בנקים שהפך לנכה: הוא לא יכול לשדוד יותר, אפילו אם מאוד ירצה. וכפי שהערתי בעבר, מאותה סיבה מגיע לאהוד אולמרט שחרור בניכוי שליש: הוא לא יוכל יותר לקבל שוחד.

יתרה מזאת: החוק ממש – אבל ממש – לא דורש הודאה כתנאי לשחרור, משום שזכות יסוד של כל אדם היא לטעון לחפותו גם אם הורשע עשר פעמים. וגם כאן יש היגיון פשוט: נניח שאדם טוען שנים לחפותו, ורק ערב בקשתו לשחרור מוקדם הוא מודה. אז אחת משתיים: אם זו הודאה כנה – אזי הוא יקבל פרס על שנים של שקרים; ואם לא – אזי הוא ישקר בשביל להשתחרר, וזה בדיוק הפוך ממהות השיקום.

שרת המשפטים, איילת שקד, תהיה הנואמת המרכזית בכנס השנתי של התנועה לאיכות השלטון שיתקיים בשבוע הבא. ההיגיון הפשוט שלי אומר, שמי שממונה על מערכת בתי המשפט, לא צריכה לכבד בנוכחותה את הפרחח אליעד שרגא, המבזה שוב ושוב את בתי המשפט ואת השופטים. לא מזמן מניתי כאן את המקרים בהם שרגא השתולל בבתי משפט והתעלם מהנחיות שופטים, החל מבית הדין הרבני וכלה בבית המשפט העליון; אתם מוזמנים לעיין שוב.

ההיגיון שלי אומר עוד דבר: הגיע הזמן שחברי העמותה הזאת יקיאו מתוכם את שרגא. נכון שהוא הרוח החיה, נכון שהוא האדם המזוהה איתה ביותר – אבל מי שמתיימרים לדגול במינהל תקין, באתיקה ובנקיון כפיים, לא יכולים להרשות לעצמם שאדם כזה יעמוד בראשם. כל עוד הם מפקידים את מושכות התנועה בידיו של שרגא, הם פועלים בצורה צבועה: מטיפים לכל העולם ואשתו, אבל בביתם פנימה – מוכנים להיות מונהגים בידי חוצפן סדרתי ומבזה סדרתי של בתי משפט. השלטון של שרגא הוא הכל חוץ מאשר "איכות". העמידה שלו בראש תנועה "לאיכות השלטון" היא סתירה במונחים.

סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, משה דרורי, מתעמת כמעט מדי שבוע עם אחד מגורמי התביעה – הפרקליטות או המשטרה. הבאנו כאן בחודשים האחרונים שורה של החלטות שלו, המצביעות על ליקויים חמורים וגם חמורים מאוד בהתנהלותם של שני גופים אלו.

כמה מהן: הפרקליטות סירבה להעביר לעיונו של דרורי חומר חסוי, למרות שהוא הורה לה לעשות זאת. רב-פקד ראובן שמיר הפר הוראה של בית משפט השלום בנוגע לשחרור חשוד למעצר בית. פרקליטה במחוז ירושלים ניסתה למנוע מעבריין מין להביא עדים לטובתו. וטרי מהשבוע: הפרקליטות החליטה לא לציית להוראה של בית המשפט בנוגע להגשת סיכומים, והיא הפרה צו ולא מסרה לנאשם חומר שהצטוותה למסור.

יכול להיות שדרורי החליט להיכנס ראש בראש בפרקליטות ובמשטרה, אבל ברור שהן נותנות לו המון סיבות לעשות זאת. אלא שההיגיון הפשוט שלי אומר, שלא ייתכן שזה קורה רק אצל דרורי. יש בישראל כ-700 שופטים, ולא נראה לי סביר שרק באולם אחד ויחיד רשויות האכיפה מתנהגות בצורה כה גסה, חצופה ופורעת חוק. ההיגיון הפשוט שלי אומר, שזה קורה אצל עוד שופטים, ואנחנו רק לא שומעים על זה.

ולמה זה קורה? כי לית דין ולית דיין. לפרקליטים ולתובעים המשטרתיים יש גיבוי מלמעלה, שכנראה מגיע עד שי ניצן ורוני אלשיך, לעשות מה שהם רוצים. אם רוח המפקד הייתה שצריך לציית לחוק ולבית המשפט – דרישת יסוד מכל אזרח ובוודאי מן הרשויות – אזי בשטח לא היינו רואים אירועים כאלה. אך כאשר גם פרקליט המדינה וגם המפכ"ל אינם דוברים אמת – וגם את זה הראנו יותר מפעם אחת – זו בדיוק התוצאה.

עמיתי עידן יוסף היטיב לתאר השבוע את ההתנהגות הצבועה והנכלולית של סתיו שפיר, היוצרת פרובוקציות כדי שלא יהיה מנוס אלא להוציא אותה מדיוני ועדת הכספים – ואז מסלקת בעצמה, מוועדת השקיפות, את יפעת שאשא-ביטון המראה כיצד שפיר מעוותת נתונים לצרכיה הפוליטיים.

ההיגיון הפשוט אומר, שחברת כנסת שכזו תיזרק מכל המדרגות בידי מצביעיה, משום שהיא מבלה את זמנה בעשיית רעש וצלצולים במקום בעבודה פרלמנטרית אמיתית. אלא שבפריימריז במפלגת העבודה קרה בדיוק ההפך: שפיר הגיעה למקום השני, וכך ניצבה במקום הרביעי ברשימת המחנה הציוני בבחירות האחרונות. זוהי דוגמה מובהקת לחולאים של הפריימריז, בהם יש עדיפות למי שעושה מהומות במקום למי שבאמת עובד.

אפילו ברשימה המשותפת הבינו שחנין זועבי, על התנהגותה הפושעת, מזיקה לעניינה; הוועד הפוליטי של בל"ד העיף אותה למקום החמישי ברשימת מועמדיה לכנסת הבאה – מה שכנראה יבטיח שנפטרנו מעונשה של זו. שפיר, לעומת זאת (עם כל ההבדלים הברורים בינה לבין זועבי), זוכה לקידום בזכות התנהגותה הפרובוקטיבית והילדותית. אז מי אמר שהוועדות המסדרות היו כל כך גרועות?

שבעה מאמנים בתוך עונה וחצי, 28 שחקנים שונים באותו פרק זמן, ועוד היד נטויה. זוהי תמצית המאזן של מכבי תל אביב בכדורסל לשנים 2016-2015. אם נרחיב את הבדיקה לעשור האחרון, נמצא 12 מאמנים; מספר השחקנים רב מספור. במילים אחרות: הקבוצה החליפה את כל הסגל המקצועי – והיא עדיין מקרטעת. בעשור הזה היא זכתה באליפות "רק" חמש פעמים – לעומת עשר זכיות רצופות בעשור הקודם.

ההיגיון הפשוט אומר, שאם אתה מחליף את כל העובדים ועדיין נכשל – הבעיה היא לא אצל העובדים אלא אצלך, בדרג ההנהלה והבעלים. ואכן, היחידים שלא התחלפו בכל השנים הללו הם היו"ר שמעון מזרחי ויד-ימינו דייוויד פדרמן. תמיד תראו אותם ליד הספסל, מחמיצים פנים מאחורי גבו של המאמן התורן – התנהגות שאין לה אח ורע בקבוצות אחרות, ודאי לא כאלו המתיימרות להיות קבוצות פאר. זה שהם בעלים, לא אומר שהם צריכים להיות גם מנהלים.

תכף תזכירו לי שמזרחי הפך את מכבי לאימפריה. זה נכון, אבל לא רלוונטי. לא כל מה שהתאים ומי שהתאים בשנות ה-70 וה-80 מתאים גם כיום, וניסיון עלול להפוך לקיבעון. חוץ מזה, כאמור, ההיגיון מחייב את המסקנה הזאת: אם יש גורם אחד ויחיד שנותר במקומו בתקופות הכשלונות, מן הסתם הבעיה היא אצלו. ודאי כאשר זה הגורם שממנה את המאמנים ומחתים את השחקנים המתגלים ככושלים. במילים פשוטות: מזרחי ופדרמן – תודה על כל מה שנתתם, עכשיו תפנו את הבמה.