עקירת עמונה בשלישית

בעקבות הרס עמונה, אל מול הפגנת מרי מינורית מצד המגורשים המלווה בכאב, השפלה עצמית, שתוף-פעולה והתקפלות מול עריצוּת המִעוּט,

הנני להגיש בפני הקוראים קטעים מתוך מחזה פנטזיה שנכתב על-ידי זלמן שניאור בשנת תשי"א, "בליל חנוכה", המתקומם כנגד הגלותיות הדבקה בנו בעקשוּת אין קץ.

עבורך הקורא הנאמן, איש ארץ ישראל: שקָלתי לכתוב מִשְׁפְּטֵי-תגובה לגירוש יהודים והרס עמוֹנה מעל אדמת-ישראל - בשלישית; בשל תביעת "בעלוּת-ערבית" סתומה על אדמת ארץ-ישראל... תגוּבת-שפתיים-חֲשׁוּקוֹת ושיניים-חֲרוּקוֹת... ... מה אכתוב וטרם נכתב, ומה אומר ולא נאמר, מכאן ועד להודעה חדשה? מכאן ועד קביעת משפט-בעלוּת-ערבית כביכול, בְּשִׁטְחֵי ארץ ישראל... במילים ברורות ובשפה תואמת, יהודים החוצה, Juden Raus! - כולל, עלי לומר בכנות, דחייה מוּבְנֵית על-ידי המגורשים עצמם של כֹל גִלוּיֵי-מֶרִי-לוֹחם, ולא רק שָׁר ומתפלל בדבקות תוך הִצָמדוּת לַהֲריסוֹת. גם לא ראיתי מֶרִי אֲמִתִּי, לוחם כנגד פקוּדַת הַפְעָלָה מסיבית של כֹחות-בִּטְחוֹן-ישראל - כנגד בִּטְחוֹן-ישראל; גם לא בְּקֶרֶב חיילים ושוטרים, אוֹ לוחמי-משמר-הגבול; המבצעים בפֹעל פקוּדות אשר מעליהן מתנוסס שְׁחוֹר הדגל...!

כל הֶסְבֵּר, נכון ככל שֶׁיִּהְיֶה, בִּדְבַר פריצת-תנופה בִּיְשּׁוּב-הארץ וּבניה גוֹברת; כביכול תנופת-בניה אפשרית אך רק בעקבות גרוּש והרס-עצמי - אינוֹ מוחק ולא יוכל למחוק, כלפי פנים וכלפי העולם הסובב את הכאב, ההשפלה העצמית, את שתוף-הפעולה, תוך התקפלות, מול עריצוּת המִעוּט - אויב ההתישבות ואויב ארץ-ישראל: יְהוּדֵי סמאל "הנאורים" בראשם "גְּבוֹהֵי-כבוד-בית-הַמִּשְׂפָּח" יד ביד, זו רוחצת זו, עִם עַרְבִיֵּי-הארץ. מבחינתם, לשיטתם, הצלחה גוררת הצלחה לאמור: "מֵעַמוֹנָה לְעַמוֹנָה - רבוֹת עוד הריסות תבואנה"... חו"ח.

אין לי ברירה אלא לקבל את צחוק-הצבוֹע הערבי האוֹמר: "ישובוּ לאירופה"... הוא, למעשה, קבל רשות מלאה, בפועָל, לצחוקו זה; א - היישר מנשיאת-הַמִּשְׂפָּח; ב - באשר לא גוֹרשוּ, הוא ובני ביתוֹ, למדבריות-ערב משם בָּאוּ, כשעתיים לאחר השמיעוֹ את משנת עֲרָב שלוֹ כפי שצפוי שיקרה בכל מהוּת לאומית רבונית - - - נוֹרְמָלִית - - -! אני חוזר: נורמלית. התוצאות, אם-כן, ידועות וכאילוּ נקבעו מראש, בהרכנת ראש בזוייה והתקפלות-נְכָאִים - של הַמְּגָרְשִׁים וְהַמְּגֹרָשִׁים - בפני מנטליוּת-הגלוּת "הנאוֹרה" אכוּלַת-רקבון-עבדוּת עד לְשַׁד-עצמותיה...!

מתוֹך "בְּלֵיל חֲנֻכָּה", מחזה פנטזיה מאת זלמן שניאור.

הנפשות הפועלות: ¨ המשורר; ¨ יהודה [המכבי]; ¨ הזקנה.

בְּלֵיל-חֲנֻכָּה

המשורר:

נֵרוֹת רָזִים בַּחַלּוֹנוֹת חִדְּדוּ לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ -:

חֲנֻכָּה אֶצְלֵנוּ!

וְעָנוּ וְאָמְרוּ בָּתִּים שֶׁכְּנֶגֶד:

גַּם אֶצְלֵנוּ!

וּבַחוּץ, בֵּין טוּרֵי בְּקָתוֹת שַׁחוֹת, -

שֶׁלֶג וַחֲשֵׁכָה, קֹר וּמַאְפֵַלְיָה;

וְסוּפָה-מְכַשֵּׁפָה פְּרוּעַת-שֵׂעָר

לָשָׁה אוֹתָם בִּמְעַרְבֹּלֶת;

- - -

וּפִתְאוֹם. שׁוּר! מִתּוֹךְ הַשֶּׁלֶג הַמִּתְאַבֵּךְ

מִי-שֶׁהוּא מְזַנֵּק...

בָּרְחוֹב הַשּׁוֹמֵם יִצְעַד

גְּבַהּ-קוֹמָה רְחַב-כְּתֵפַיִם.

סוּדָרוֹ - גַּלֵּי-כְּפוֹר מִתְלַבְּטִים

וּפָנָיו שְׁחוּמִים כָּאֲפֵלָה,

וּצְעָדָיו, צַעֲדֵי-נָמֵר, יִבְלַע שָׁלֶג.

בַּבַּרְדָּס הַמִּנַּפְנֵף וּבַאֲפֵל הַגַּבּוֹת

יֵשׁ יִתְגַּלֶּה זַעַם עָיִן;

- - -

וְאַחֲרָיו אָצָה-רָצָה, צוֹלְעָה,

כִּדְמוּת זְקֵנָה זְעִירָה כְּפוּפַת-גָּב,

עִם קַבָּהּ תִּדֹּד בְּעִקְּבוֹתָיו; ...

"יְהוּדָה, אַל תַּפְרִיעַ חַג-יְלָדַי,

בְּקַת סַכִּינְךָ אַל-נָא תַּחֲרִיד תְּרִיסָם,

אַל חָרֹק שֵׁן-אַכְזָרִי לְשִׂמְחָתָם... יְהוּדָה!"

יהודה (לנפשו):

בִּמְאוּרוֹת צָפוֹן, מְאוּרוֹת-טַחַב מָשְׁלָגוֹת

נֶכְדֵי-חַשְׁמוֹנָאִים גָּרִים. ...

אַךְ מַדּוּעַ מַזְכִּיר לִי נִגּוּנָם זֶה

נְגִינוֹת תִּשְׁעָה-בְּאָב בְּבָתֵּי-כְּנִסְתָּם?

הזקנה:

אַל תִּגַּע בָּם, יְהוּדָה, לֹא בְּכֹחֲךָ,

כִּי בְּכֹחִי חַיִּים הֵם עַד עַתָּה וְקַיָּמִים!

אִם צָרְחוּ "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" מִמְּדוּרוֹת אֵשׁ,

אֲנִי צָרַחְתִּי אִתָּם!

וְאִם יָרְקוּ בִּפְנֵיהֶם וְלֹא נֶעֶלָבוּ, -

אֲנִי קִנַּחְתִּי פְּנֵיהֶם.

לֵךְ מִזֶּה עִם מִרְדְּךָ וְעִם נִקְמָתֶךָ!

יְהוּדָה:

לְכָל הַסּוּפוֹת, זְקֵנָה! -

עִם שִׁיר-סְלִיחָתֵךְ, בְּפֶה חֲסַר-שִׁנַּיִם,

לִמַּדְתְּ אֶת כָּל הַקְּדוֹשִׁים לָמוּת,

אַךְ לֹא לִחְיוֹת... לִחְיוֹת וּלְהֵאָבֵק;

מִחוּץ לַשְּׁעָרִים יָשְׁלְכוּ, הַיּוֹם אוֹ מָחָר.

עִם נֵרוֹת-דְּרוֹרָם

וְעִם שְׁבוּעוֹת-עַבְדוּת יָחַד.

וַאֲנִי עָזַבְתִּי קֶבֶר-אָבוֹת בְּמוֹדִיעִין

וָאָבוֹא הֵנָּה... הֲתֵדְעִי לָמָּה בָּאתִי?

לִשְׁחֹט אוֹתָךְ, זְקֵנָה,

אוֹתָךְ וְאֶת בָּנַיִךְ אֶל הַשָּׁלֶג!

הַזְּקֵנָה:

בֶּן-מַתִּתְיָהוּ! בֶּן-מַתִּתְיָהוּ!

יְהוּדָה:

אַל תָּהִינִי, זְקֵנָה,

לֶאֱחֹז בִּי, לִנְגֹּעַ קְצֵה סוּדָרִי!

פֶּן אָנִיף חַרְבִּי, לַעֲרֹב פְּלֵיטַת דָּמֵךְ

עִם דַּם-יְוָנִים עַל כְּנַף בִּגְדִי...

- - - - - - - - - -

אָסוּרָה נָא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה,

מֵעֵבֶר חַלּוֹן זֶה, לְאוֹר הַנֵּרוֹת.

אֵין מְאוּם. מַחֲשַׁכִּים. שֶׁלֶג סוֹבֵב.

וְסוּפָה הוֹמָה, תּוֹלְשָׁהּ שְׂעָרָהּ הַפָּרוּעַ

וְנֶחֱנֶקֶת בְּיִלְלָתָהּ בָּאֲרֻבָּה...

זלמן שניאור: שירים,

הוצאת "עם עובד", תל אביב תשי"א

כרך ראשון, עמ' שסה

לתשומת לבך הקורא, הבלדה מופיעה כאן בהשמטות ניכרות, כדי להתחבר עם קֹצר הרוח המודרני, ואתך הסליחה.