במושבה של אז היו מרחבים והיה שפע של זמן. אנו, הילדים ניצלנו זאת, וחרשנו את הסביבה ברגל או באופניים.
המושבה היתה מוקפת בפרדסים אשר נידמו לנו כיער עד. אהבנו ללכת בצל העצים, הליכה שאין לה סוף. בעונת הפריחה היה האויר מלא ריחות משגעים, ועם הבשלת הפרי... חבל על הזמן. בכמה פרדסים היתה קרונית ופסים שהובילו ממעלה הפרדס אל בית האריזה שבתחתיתו, ואנו דהרנו במורד, והתפללנו שלא ניתפס על-ידי הפרדסן.
אטראקציה נוספת היתה "היער הקטן" אשר שכן בקצה המושבה. שם טיילנו, הקמנו מחנות והרגשנו כרובינזונים.
הכפר הערבי השכן, אשר ניטש מתושביו במלחמת השחרור, משך אותנו בזכות גדרות הצברים. שם למדנו את אומנות קטיף הסברס (ושליפת הקוצים). היום זהו איזור מסחר הומה, אך אז היו שם רק דרכי עפר, ודווקא שם, בפינת שתי דרכים שוממות, אי אז בתחילת שנות השלושים, התנגשו שתי המכוניות היחידות שהיו אז ברעננה.
היינו חוזרים מטיולינו מלוכלכים, עייפים אך מרוצים. היום טיול מתחיל בכניסה לרכב ומסתיים במזללת המבורגרים.
