אני מוצא טעם רב לפגם בפרסום, במאמר של Raphael Ahren,
1בקורתם של "היסטוריונים" על דברי ראש הממשלה, במעמד הטקס המרכזי של יום השואה והגבורה, כשההתייחסות היא פוליטית ולא היסטורית-עובדתית וכאשר לא ניתנת בצמוד לה תגובת משרד ראש הממשלה.
דברי ראש הממשלה, אותם שמעתי בטלוויזיה בזמן אמיתי, ניתנה כאומדן להשפעה שיכולה הייתה להיות, לדעתו, להפצצת מחנות ההשמדה על-ידי בעלות הברית, כבר ב-1942. נקודת המוקד היא שעד לא מכבר היה מקובל לחשוב, שהמידע על תהליכי ההשמדה הממוסדים בששת המחנות העיקריים הגיע למערב רק ב-1944. עדויות חדשות שמתוך הארכיונים הגרמנים מעידים שבעלות הברית ידעו על הנעשה שם, גם אם לא בפירוט מירבי, כבר באמצע 1942. הטיעון האבסורדי הרווח הוא שב-1944 הושלמה רוב פעילות המחנות וגם אילו הופצצו אז, ניתן היה להציל רק כמה מאות אלפי איש (מוזר, אך יש כנראה מי שלגביו זהו מספר של מה-בכך...). טענתו של ראש הממשלה, ואני מקבלה במלואה,
היא שניתן היה לפעול כבר באמצע 1942, וכך למצות את האפקט של שיבוש ההשמדה הסיטונאית בשנות הפעילות האינטנסיביות ביותר.
בעניין של עובדות או הערכות צבאיות לאירוע שלא קרה, אין שום יתרון לעמדותיהם של היסטוריונים.
במרכז אירופה, בעיקר בשטחה של פולין, פעלו, כאמור, 6 מחנות השמדה: אשוויץ, טרבלינקה, סוביבור, מיידנק, חלמנו ובלזץ. לפי רוב הפרסומים הגלויים, לרבות עדויות של נישפטי נירנברג, ובכללם רודולף הס
2, שהיה מפקד מחנה אושוויץ בשנות ההרג הגדול, נאמד מספר הנספים היהודיים כדלקמן:
אושוויץ-בירקנאו - 1,500,000
שאר המחנות - 1,700,000
כאשר טרבלינקה (כ-900,000 נספים, הוא הגדול ביניהם)
אבדות במשלוחים למחנות - 400,000
סה"כ: 3,600,000
הערה:
מלבד מחנות המוות הנ"ל קיימו הגרמנים עוד שורה של מחנות ריכוז, דוגמת הקומפלקס של
דכאו (3 מחנות), בגרמניה, שאף שמטרתם המוצהרת לא הוגדרה כחלק מהתשתית לפתרון הסופי, בפועל נספו בהם ובדרך אליהם מאות אלפי אנשים.
האומדנים מתייחסים לכל תקופת פעילות המחנות, קרוב ל-3 שנים מאמצע 1942 ועד אשר הופסקה ע"י הגרמנים, מתוך החלטה שלהם או בשל כיבוש המחנות על-ידי הרוסים או האמריקנים.
גם החשבון הנ"ל הגם שהוא נמוך נומינלית מהמספר שנקב ראש הממשלה, מעיד היטב על ההיקף והמשמעות של הטענה המרכזית שהעלה בנאום הנ"ל.
אילו הופצצו מחנות ההשמדה היה הדבר משמש עדות מוחצת לגרמנים שמעשיהם ידועים וגלויים לעולם ושיבואו איתם חשבון כך או אחרת, ועשוי היה לצמצם מאוד את קצב פעילותם. יתר-על-כן, לא רק המחנות היו צריכים להיות מופצצים, אלא גם הרכבות ומסילות הברזל המובילות את המחנות. ככל שהיו מקדימים בכך, היו נחסכים חיים רבים של יהודים אבל גם של לא יהודים. הפצצת התשתיות הייתה מפעילה שלושה גורמי-עזר נוספים, שיכלו לתרום לתוצאה משופרת: הרתעה (גם בתוך גרמניה עצמה) בשל עצם החשיפה של הנוראות ההומנית שבדבר, צורך להסיט משאבים ומקורות מהחזיתות שבהן הלך והורע מצבם של הגרמנים החל מחורף 1942 וחשש מתגמול נרחב יותר.
אין ספק שבנות הברית יכלו להציל יהודים רבים אילו היו מוכנים לקלוט אותם במדינותיהם עוד במחצית הראשונה של שנות ה- 30, אחרי עליית היטלר לשלטון. אומנם אז היה האיום בחזקת ספק מסוים, אבל ב-1942, זו כבר הייתה וודאות. בעניין זה רובצת אחריות מיוחדת (שראש הממשלה נמנע מלציין אותה במפורש) על בריטניה, שהפעילה בשיתוף עם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, סעודיה, ירדן ומדינות ערביות אחרות, את "הספרים הלבנים" שלה שהגבילו עליית יהודים לארץ-ישראל, שבדיעבד אנו יודעים בוודאות שיכלה להיות להם קרש הצלה מהותי ביותר, ולמעשה היסטורי.
לכן, אין זה משנה לדידי מה אומרים היסטוריונים בסוגיה זו ולא חשוב הדיוק האבסולוטי של המספרים. הערכת רה"מ בסוגיה זו נראית בעיני רלוונטית, חשובה וראליסטית, וטוב ונכון היה שתאמר על כל היבטיה דווקא ביום השואה. עוד יותר חשוב שתאמר ביום זה על-רקע מחלוקות עם מדינות מסוימות באירופה - צרפת, הולנד, גרמניה עצמה, המדינות הבלטיות ואפילו פולין - על חלקן בשואה, נוכח ניסיונות לא מעטים לאחרונה לרחוץ בניקיון כפיהן או למזער את תרומת הרוח הרעה ששררה בהן באותם ימים אפלים.
ראש הממשלה מסרב להפגש עם שר החוץ הגרמני שלא מוכן לוותר על פגישה עם "בצלם" ושוברים שתיקה 
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
