רות מוריץ

שלום לכם עם ישראל יקר ואהוב. זו אני רות מוריץ דבורה. יותר נכון, אני מדברת אליכם דרך המקלדת והנפש של משה.

נולדתי וגדלתי באוסטרליה. עד גיל 5. אז הוריי עשו עלייה לארץ ישראל, ארץ הקודש. גדלתי בתל אביב. הייתי תלמידה מצטיינת בגימנסיה "שלווה". הייתי בתנועת הצופים. כבר אז גיליתי שהאמת הגדולה יותר נמצאת באצ"ל. הצטרפתי לשורותיו ברצון רב ומבחירה חופשית. אנשי "ההגנה", כאז כן היום, לצערי הגדול, לא גילו סובלנות וסבלנות, לא קיבלו את בחירתי, לא כיבדו את דעתי, והפעילו לחץ וקשרים שהביאו להרחקתי מהגימנסיה. עברתי לתיכון "גאולה".

כמו אז כן היום, כמו נעמי שמר, כמו אברי גלעד, כמו רבים וטובים, לא רק שלא נכנעתי לעריצות "הנאורים", והמשכתי להשקיע בכל לבבי, נפשי ומאודי במימוש הבחירה החופשית שלי.
הפכתי למצטיינת בגיוס משאבי אנוש, בתקשוב (אז קראו לזה קשר), ברפואת חרום, ואפילו באבטחה. עברתי קורס מפקדים, ואפילו קיבלתי בסיומו אץ הכינוי "דבורה".

היה לי איש שאהבתי מאוד והוא היה בחיר ליבי. שמו אברהם כנעני. איבדתי אותו בהתקפת האצ"ל על יפו הערבית. זה היה כאב עצום.
המשכתי לתת את כל כולי לעם ישראל. הגעתי לדרגת סגן. הייתי מפקדת על כיתת חיילות ובה טוראית מרים אהרוני התימנייה הנפלאה. אהבתי אותה מאוד בדיוק כפי שאהבתי את כל החבורה הנפלאה.

יחד יצאנו לקרב על יהוד, אז זה היה הכפר יהודייה. ניצחנו. הליגיון הערבי יצא למתקפת נגד ואנו קיבלנו פקודת נסיגה. רכב הפינוי עמד הכן וכולם כבר היו עליו. חוץ ממני. אני ידעתי שמרים אהרוני נמצאת בעמדת תצפית בצריח המסגד בלב הכפר. לא הסכמתי להפקיר אותה. לא הסכמתי להשאיר אותה מאחור. ירדתי מרכב הפינוי ורצתי אליה אל המגדל. רציתי להציל אותה. לא הצלחנו. לצערנו הרב, רכב הפינוי המתין עוד מספר דקות, אך כאשר בוששתי לחזור, המשיך בדרכו.

רק ארבע שנים מאוחר יותר, ב-6 במאי 1952 הובאו עצמותינו למנוחות בקבר אחים בבית העלמין הצבאי קריית שאול.

מה קרה לנו כשהיינו על צריח המסגד בסערת הלחימה? זו חידה. רק אגלה לכם שהייתי נערה תמירה עם תלתלי זהב ועיניים ירוקות ועם כישורי פיקוד יוצאים מגדר הרגיל. התצפיתנית מרים אהרוני ידעה כמוני, שהערבים שכבר כבשו מאיתנו את הכפר, כבר עולים אלינו והסכנה ללוחמות שנופלות בידי האויב המוסת וצמא הדם, היא סכנה הרבה יותר גדולה ממה שמצפה ללוחם שנופל בידיהם המרושעות. אני אשאיר לכם לחשוב על מה שעלולים לעשות ללוחמות שנופלות בשבי. אנחנו יודעות מה עשו ללוחמות בעבר, ומה עלולים לעשות להן, ואיך התעללו בגוף ונפש בטבח חברון, ובשיירות העולות לירושלים ולגוש-עציון, ואיך התעללו בגופות גם לאחר ההרג והרצח, כמו שנעשה לגיבורי הל"ה בגוש-עציון.

חייל אצ"ל שחזר מהשבי וערבים שנחקרו, סיפרו כי ראו שתי גוויות של נערות עבריות מוטלות בכיכר השוק של יהודיה. אפשר שקפצנו אל מותנו מצריח המסגד, והעדפנו את צניעותנו וטהרתנו ואת חרותנו על פני הפקרת גופנו ונפשו לידי חיות אדם. אפשר שהאויב הערבי הוא שהשליך אותנו מן הצריח אל מותנו, כפי שרצחו וטבחו את הל"ה ואת מתיישבי כפר עציון שנפלו בידם.

בכל מקרה, תוכלו ללמוד הרבה מהסיפור שלי. תוכלו ללמוד שאסור להפקיר חבר או חברה. אסור לבגוד באמון של היקר לנו. אסור להתעלם כשנפש יהודיה נמצאת במצוקה ובוודאי כשמדובר בפיקוח נפש. אני מסרתי את חיי על כך. תוכלו ללמוד שאסור להעמיד אישה במבחן של הבחירה אם ליפול בשבי או ליטול את נפשה בכפה. אסור להעמיד אישה בפני סכנה שצניעותה וטהרתה ונשיותה ישמשו כנגדה כאשר היא תיפול בידי חיות אדם שונאות ישראל. תוכלו גם ללמוד שאת ארץ ישראל קונים בייסורים ולכן לא נותנים אותה מרצון לעם אחר, ובוודאי לא לאותו עם שרצח אותי ואת כל חללי צה"ל ופצע כה רבים מאיתנו, והפך רבים מספור לנכים בגוף ונפש, והכניס משפחות כה רבות למעגל השכול והאבל האינסופי.

אנא, כאשר תהיו עדים לאדם שמחפש עבודה, במיוחד שעליו לפרנס משפחה, ובוודאי משפחה ברוכת ילדים, אל תעמדו מנגד. אל תהיו אדישים. אל תהיו זחוחי דעת ומדושני עונג אנוכיים. כאשר תהיו עדים לאדם שנמצא בצרה, זקוק לתמיכה, עוד לא מצא את בחירת ליבו, אל תעמדו מנגד. תעזרו. תנקטו עמדה מעשית פעילה. תלמדו ממני כי אני כבר נשמה בעולמות עליונים. אני יודעת מה חשוב בחיים הנצחיים. אני יודעת שמה שעשיתי למען משפחתי, למען אהוב ליבי, למען עמי העם היהודי, למען ארצי ארץ ישראל, זה מה שנחרט לנצח לזכותי ולזכותכם.

אני מסרתי את נפשי ואת גופי, כדי שאתם תמסרו את הנפש בעודכם בחיים, למען שאחיינו היהודיים בארץ ישראל, יהיו ראויים לקורבני ולקורבנות הרבים שהקרבנו למען הקמת המדינה היהודית היחידה בעולם, והקטנה כל כך, ביחס לתפקידה העצום בקידום העולם והאדם, לריבונו של עולם.

אוהבת אתכם מאוד מאוד. אהבו נא איש את רעהו ועזרו בכל יכולתכם לעם היהודי להיות מופת לאהבה אמיתית ונאמנות אמיתית. יהי השם עימכם גיבורי החיל.