ערב ל"ג בעומר הנורא

כמדי שנה, בערב ל"ג בעומר, מאז אותו הבוקר הנורא בשנת תש"ל (1970), נסע גם השנה שאול רובין למושב גילת בנגב המערבי, כדי לעלות לקברו של רב"ט שלמה אוּזָן. שניהם היו טכנאים בחיל-הים, שנשלחו למעוז הלשון מול איסמעיליה, כדי להפעיל מערכות מכ"ם, שהוצבו במעוז במלחמת ההתשה. אוּזָן היה באותו הבוקר בתורנות מטבח, והיה אמור להגיש אוכל וקפה למפקדים בכירים - בין השאר, לחבורת הפיקוד (חפ"ק) של גדוד השריון הסדיר 79, שהגיעה למעוז, בראשותו של רס"ן דן שני, המג"ד הטרי - ולאנשי מודיעין, שגדשו משום-מה את המעוז. לפתע חדר פגז מרגמה מצרי את גג חדר-האוכל, וזרע בו מוות.

אלוף (מיל') יואב גלנט, שר השיכון, ובכירים נוספים הגיעו השנה לאזכרה לשלמה אוּזָן, שבמהלכה חולקו לזכרו מלגות לבני נוער.

רובין, אז בן 22, היה בעונש. חיל-הים הרחיקוֹ למעוז בתעלה כיוון שסירב לחתום קבע, ולעבור קורס קצינים. לפני כן למד במחזור הראשון של הפנימייה הטכנית של חיל-הים. עם סיום לימודיו בפנימייה, הוצב במפעל מבת (אז מפעל ב' של התעשיה האוירית, שכונתה "בֶּדֶק") ביהוד, בצוות סודי, שפיתח עבור חיל-הים את הטיל ים-ים "גבריאל". למרות שפיתוח מערכת-הנשק לא הושלם, נענש רובין על סירובו להיות קצין, ונשלח לשרת כטכנאי מפעיל מכ"ם במעוז הלשון. המעוז היה בקצה לשון היבשה באגם תמסח, מול העיר איסמעיליה, והותקף לא-אחת על-ידי המצרים. רובין נשכח במעוז הלשון על-ידי מפקדיו עד אחרי הפסקת-האש, באוגוסט 1970 - בניגוד לפקודה, שאסרה להציב בתעלה חיילים ליותר מחצי שנה רצופה. "רק אחרי הפסקת-האש נזכרו להוציא אותי מהתעלה", הוא מחייך.

במעוז הלשון לא היו הכנות מיוחדות למבצע "טריז". למעשה, לא ידעו אנשיו על הפעולה, שעמדה להתבצע על סף מעוזם. "מידרו אותנו", נזכר רובין. בשבת, הבוקר שאחרי מבצע "טריז"' היה תורו של שלמה - בנו של ח"כ אהרן אוּזָן, סגן-שר, שהיה פעיל מרכזי בתנועת המושבים ולימים שר, להיות בתורנות חדר-אוכל. כך ניצל רובין, שאוזן החליפו, וכיום הנו אב לארבעה וסב מאושר, שממשיך להיות טכנאי אלקטרוניקה.

"טריז" יצא לדרך

רס"ן שני הגיע למעוז באותו הערב לביקורת שגרתית בגזרת גדודו. יום-יומיים לפני המבצע הורתה האוגדה, שכל המפקדים יישארו ביחידות, ושלא ייצאו לחופשת שבת. זה היה תורו של הסמג"ד מעוז להישאר, אך בגלל הפקודה, נותר שני בגדוד. הוא והקצינים הבכירים, שהגיעו למעוז הלשון באותו הערב, היו במקום לרגל "טריז".

מעוז הלשון היה נקודת תורפה ידועה במערך הישראלי, והותקף לא-אחת על-ידי כוחות מצריים, שצפו בהתמדה על המעוז, והכירוהו היטב. "כל מי שנכנס ללשון - חטף הפגזה מצרית", נזכר אילן מעוז, סמג"ד 79. חיילי הגדוד ידעו, שמעוז הלשון מוגן ("מדוּפּן") לחלוטין - פרט לחדר-האוכל. לכן, תלה בו אילן מעוז, הסמג"ד, שלט מאיר-עיניים, שהתריע, כי אסור לשהות בחדר-האוכל בשעת הפגזה.

מבצע "טריז" יצא לדרך מבלי שבמעוז הלשון ידעו עליו דבר. אומנם אנשיו שמו לב, שלמעוזם הגיעו אורחים רבים מן הרגיל, וביניהם מפקדים בכירים ואנשי מודיעין, שהסתודדו ביניהם, אך לא שיתפו אותם במידע.

לאחר השקיעה, החלו כל סוללות התותחים הישראליות, שרוכזו לצורך המבצע, בהרעשה. היא כוּונה, בעיקר, למתחם מצבת החייל האלמוני. חיל-האוויר הצטרף למקהלה, ובעשר בליילה לערך הפציץ, בעומק יחסית. מטרותיו לא היו על קו המים באזור המערבי של אגם תמסח, כדי לא למוטט את המעוז הישראלי.

"אצלנו במעוז התנחלו קציני מודיעין, שישבו עם תצ"א [תצלומי-אוויר], וערכו תצפיות על הצד השני" - נזכר רובין - "אין לי מושג תחת מי פעלו אנשי המודיעין".

פשיטות

לפי צה"ל, מלחמת ההתשה החלה רק במארס 1969. אך מיד אחרי מלחמת ששת הימים החלו המצרים להטריד את הקו הישראלי בירי תותחים ובאש צלפים, והפילו קרבנות רבים. המוצבים הישראלים, שהוקמו בחופזה לאורך התעלה, מוגנו. אז הומצאו השכפ"צים - שכבות הפיצוץ - שהונחו על המוצבים כדי למנוע פגיעות באנשיהם. המוצבים הממוגנים יחסית הפכו למעוזים, ואחרי תקופה נוספו להם תעוזים. יחד הם היו קו בר-לב.

במלחמת ההתשה היו פשיטות רבות של קומנדו מצרי ושל כוחות ישראלים למבצעים מיוחדים. מעוז הלשון ספג התקפות רבות כיוון שהיה סמוך למוצב מצרי, שהוקם על חצי-האי באגם תמסח. בין הכוחות הפושטים הישראלים - סיירת מטכ"ל, שייטת 13, יחידה 707 של חיל-הים וסיירת "שקד".

במבצע "סרג'נט" במארס 1970, אחרי שסיירת מטכ"ל ניסתה לפשוט על הקו המצרי, פשטו שני כוחות מ"שקד" על הקו המצרי בגדה המערבית של התעלה. על אחד מהכוחות פיקד רס"ן (כיום - תא"ל מיל') אמציה חן, סגן-מפקד סיירת "שקד", הידוע כ"פצי". הכוח של פצי חצה את התעלה בשחייה לאורך חבל, שמתחו אנשי חיל-הים, ועלה על הגדה המערבית. הכוח התקדם לאורך הכביש עד שהגיע למוצב מצרי, בהתחזוֹ לכוח מצרי. כשהגיע למעוז המצרי, כבש אותו בפעולה מהירה ללא נפגעים. כוח אחר מ"שקד", שחצה במקביל את התעלה, נתקל בבעיות כבר בחציית התעלה. הוא איבד כמה לוחמים, ולא הצליח לבצע את משימתו.

הפשיטה הנודעת ביותר הנה מבצע "רביב", שאירע בתחילת ספטמבר 1969, וכונה 'הפשיטה המשוריינת' כיוון שהשתתפו בו שישה טנקים T-55 ושלושה נגמ"שים BTR-50 משלל מלחמת ששת הימים. על הכוח הישראלי ב"רביב" פיקד ברוך "פינקו" הראל (כיום - תא"ל מיל'), סמח"ט מילואי שריון. על כוח הטנקים פיקד יעקב לפידות (כיום - אלוף מיל'), ועל כוח החי"ר פיקד שלמה באום ע"ה, שהיה בתחילת שנות החמישים סגן-מפקד יחידה 101, ובמלחמת ההתשה התגייס לצבא הקבע כמפקד סיירת חטיבה 7.

"רביב" המם את הפיקוד הישראלי ואת הפיקוד המצרי כאחד. הצלחתו הביאה להחלטה להקים את יחידת "דב לבן" (לימים - גדוד סיור 88 בחטיבת מילואי השריון 274, שהפעילה טנקי שללT-54 ו-T-55, שנקראו בצה"ל, "טירן"). יחידת "דב לבן" הוקמה ביוני 1969 כ"יחידת פשיטה וסיור חש"ן [חיל שריון]". היו בה חמישה טנקים אמפיביים PT-76 וכמה נגמ"שים אמפיביים BTR-50, שאורגנו כפלוגה. היחידה נועדה, לפי הפקודה להקמתה, "לבצע סיורים, פשיטות ופעולות מיוחדות על-ידי פעולה אמפיבית; לתפוס ראש-גשר ... כסיוע למבצע צליחה של מכשולי-מים; לנחות בחופי האויב ...; [ו]לפעול כיחידת סיור חש"ן רגילה".

בשנת 1971 קיבל יוסף (יוסלה) יודוביץ' (לימים - אל"ם מיל', מפקד חטיבת השריון 8) את הפיקוד על גדוד הסיור (גדס"ר) 88 מידיו של יואל גורודיש, שהיה קצין האג"ם של חטיבה 7 במלחמת ששת הימים, ואחריה התמחה בהפעלת טנקי שלל. יודוביץ' יוביל את גדס"ר 88 למלחמת יום הכיפורים, שבה היה אמור "דב לבן" להיות בכוח, שיבצע את הנחיתה (שלא בוצעה כלל) "אור ירוק" במפרץ סואץ (במסגרת חטיבת הטירנים, שפעלה באוגדה משימתית 440 של אלוף מנחם "מנדי" מרון).

טנק אמפיבי PT-76 הוא טנק קל, שיכול לחצות מכשולי-מים בשיוט. אין לו שום סיכוי בעימות עם טנקים בינוניים אחרים, כמו "פטון", או להבדיל T-54. הוא חמוש בתותח 76 מ"מ, ולצערם של אנשי "דב לבן", הייתה במחסני צה"ל אך מעט תחמושת לתותחו. יתרונו, כפי

שהוכח ב"רביב", בהיותו דומה לטנקים המצריים - עובדה, שהייתה יכולה לשחק נגדו במלחמת יום הכיפורים, כשגדוד 88 הוצב במערכי הגנה בחווה הסינית וב"אפריקה" עם טנקים "פטון" של חטיבה 14 הישראלית.

נגמ"שBTR-50 מבוסס על תובת הטנק האמפיבי PT-76. הוא תוכנן בברית-המועצות ויוצר בשנות החמישים, ונועד לשאת עשרים אנשי צוות.

טבעו בבוץ

מבצע "טריז" נועד לחזור על הצלחת "רביב". יחידת "דב לבן", שאימוני הקמתה נשלמו במארס 1970, הייתה אמורה לרדת לאגם תמסח, לחצותו בשיוט. אז לעלות על המוצב המצרי בשפתו המערבית של חצי-האי. היעד היה מוצב פלוגתי מצרי, שיבודד באמצעות ארטילריה והפצצות אוויריות, כדי לאפשר פשיטה לילית עליו. היו שמועות, שהמבצע תוכנן כיוון שבמוצב המצרי נועדה להתקיים באותה השעה פגישה של מפקדים בכירים - כנראה, עוד אגדה עירונית מהתקופה.

אנשי מעוז הלשון ראו, שכמה ימים לפני "טריז", בדקו לוחמי יחידה 707 של חיל-הים ציר באזור אגם תמסח, אך לא ידעו מה מתוכנן ומתי. הבדיקה של 707 - מספר מסמך של מחלקת היסטוריה בצבא - מצאה "שכל חופי חצי-האי [באגם תמסח] מתאימים לנחיתה ללא מגבלות, ואין עליהם מכשולים".

לפי מחלקת היסטוריה, לאחר דחיות נקבע המבצע ל-25 במאי בליילה. הכוח הפושט מנה שישה טנקים ושבעה נגמ"שים בפיקודו של יצחק בן-שוהם (שייהרג כמח"ט השריון 188 בקרבות ההגנה על רמת הגולן, ביום השני למלחמת יום הכיפורים). הפושטים נועדו לצלוח את אגם תמסח בשיוט, להסתער על המוצב הפלוגתי המצרי, שנבנה על חצי-האי שבו, ולכובשו בהפתעה.

בשעה 22:30 יצא הכוח הפושט מטסה, וכעבור שעתיים עבר את קו ההמתנה. אז כבר החלה ההפגזה המכינה הישראלית. ברבע לאחת בליילה החלו הכלים של "דב לבן" לשקוע בבוץ, כארבעה מטרים מהגדה המזרחית של אגם תמסח, ולא הצליחו להיכנס למי האגם. הטנק המוביל, נזכר אחד הלוחמים, שקע עד שכל תובתו כוסתה בבוץ, ולא ניתן היה להזיזו ממקומו.

כשהמבצע יצא לדרך, גדשו מפקדים ואנשי מודיעין ישראלים את מעוז הלשון. "למרות שלא היה כל שיתוף רשמי", מספר רובין, "הצגתי לאנשי המודיעין מיוזמתי תמונות מכ"ם בזמן אמת".

הכוח המשוריין נע, כאמור, קדימה, ושקע בביצות, שמשום-מה לא נבדקו ממש על שפת אגם תמסח. רק אחרי המבצע הוחלט, שיש לערוך ניסוי עבירות בבוץ לטנק PT-76. הפעולה הנועזת הפכה למבצע חילוץ. במהלכו, זיהו המצרים את התכונה, והחלו להאיר את השטח, ולהפגיזו. עד השעה 1.45 לפנות בוקר חולץ כל הכוח, ללא נפגעים, והחל לשוב לטסה.

"נאמר לנו, כי המבצע הסתיים. אחר כך נמסר, שכלי הנחיתה שקעו באזור, שכנראה לא נבדק", נזכר רובין. "אזור הנחיתה היה צר כיוון שנפרצה דרך בשדה מוקשים למעבר הרכב של 'דב לבן'". למרות ההפגזה המכינה, כאמור, לא ידעו אנשי המעוז על המבצע ועל החילוץ, ורק שמעו בקשר על סיום המבצע.

"למחרת, שבת, בשעות הבוקר, פגע פגז מרגמה 120 מ"מ מצרי, שנורה ממתחם שדה-התעופה של איסמעיליה, בחדר-האוכל של המעוז, והרג שבעה ופצע עוד שניים", נזכר רובין. גג חדר-האוכל, שלא מוגן כדבעי, קרס על הנמצאים בו. בין ההרוגים - רס"ן דן שני, מג"ד 79; סגן דוד איזן, קצין תותחנים, שנשלח לתאם את הסיוע הארטילרי ל"טריז"; סגן פנחס טייטלבאום, מפקד מעוז הלשון; רב"ט שמואל איצקוביץ, נהגו של סמג"ד 79; ורב"ט שלמה אוּזָן, מפעיל מכ"ם מחיל-הים.

חילופי מפקדים

אלוף שלמה להט (צ'יץ'), מפקד אוגדת סיני 252 (שנקראה אז בתקשורת, "הכוחות המשוריינים בסיני"), הוחלף כמה ימים אחרי המבצע. רווחו שמועות, שהודח בגלל כישלון "טריז". העובדות קצת שונות: להט מונה לראש אכ"א, וכמתוכנן, נכנס לתפקידו בחודש יולי 1970. אלוף דן לנר החליפוֹ בפיקוד על אוגדת סיני.

"שני הספיק לשרת בתפקיד כמג"ד רק כשלושה חודשים", נזכר יהודה בריל, אז מפקד טנק (מט"ק) בפלוגה ב' של גדוד 79, שמתעד כיום את תולדות הגדוד במלחמת ההתשה. שני היה איש שקט, שבלט בין מפקדי השריון במקצועיותו ובכנפי הצניחה על חזהו ולא בהתנהגות חריגה, או בהופעתו. "בניגוד לינוש, שנכנס לתפקיד בטקס חגיגי, לא נערך טקס לרגל אירוע חילופי המפקדים. היו בגדוד, שעוד לא הסתגלו למנהיגותו, עד שנפל", אומר בריל.

סא"ל אביגדור בן-גל ("ינוש"), המג"ד הקודם, נועד לפקד על קורס מפקדי פלוגות בבית-הספר לשריון. בינתיים יצא לניו-יורק לחופשה עם אשתו הטרייה. כשמג"ד 79 נהרג, טלפן הקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק לינוש, וסיפר, על נפילת שני. הקונסול הודיעו, כי הוא נדרש לחזור ארצה, ולקחת שוב את הפיקוד על גדוד 79. ינוש לא קיבל את ההחלטה, וערער עליה בכל כוחו - מספר אילן כפיר, שכתב עם דני דור ספר על תולדות חייו של ינוש. אחרי שדיבר בטלפון עם מפקד האוגדה ועם מפקד גיסות השריון, שוחח ינוש עם רב-אלוף חיים בר-לב, הרמטכ"ל, ולא הצליח לשנות את החלטתו.

ינוש שב ארצה, בלית ברירה, ואשתו הטרייה נותרה בניו-יורק. כמה חודשים פיקד שוב על גדוד 79. "צבא כל כך גדול, ואין לכם מג״ד אחר", קבל ינוש בפני הרמטכ״ל, שביקרו כעבור כמה שבועות בקו התעלה.

ביולי 1970, ממש ערב הפסקת-האש, החליף יעקב לפידות (שפיקד על כוח הטנקים במבצע "רביב") את ינוש. במקביל, עזבה חטיבה 401 את הקו, ועברה, כמתוכנן, למחנות עורפיים כדי לנוח, להתארגן ולהתאמן.

הסתרה

ממלחמת הקוממיות אין צבאנו אוהב להודות בטעויותיו ובכישלונותיו. לפיכך, קברו את מבצע "טריז" עמוק בתיקים, ולא דיברו עליו. לפני כמה שנים גילה אותו היסטוריון בארכיון צה"ל. מפקדים התקדמו, ויחידת "דב לבן" הגיעה לבגרות במלחמת יום הכיפורים. ב-1973 פיקד על חטיבת הטירנים 274 אל"ם יואל גורודיש (גם הוא למד את ה"פטונים" במשלחת לארצות-הברית), שהיה במלחמת ההתשה ראש ענף ה̤ישט במחלקת תורת חיל השריון (תח"ש) במפקדת גיסות השריון, שהיה הגוף המקצועי, שקבע את תורת הלחימה של טנקי השלל, ולפיכך היה בין מתכנני "טריז".

קצין מעוטר ועלום

למען האמת, שמו של דן שני-פרידברג, המג"ד ההרוג, די נשכח. כשחברי, שריונאי ותיק, שאל את ותיקי חטיבת השריון 401 עליו, נאמר לו שלא היה מעולם מג"ד 79.

שני, בן 34 בנופלו, היה מ"פ בפלוגת קורס מפקדי טנקים (מט"קים), שסופחה לגדוד טנקים 46, ונודע בשל תפקודו בהיתקלות בטנקים כבדים "סטאלין" מצריים בכפר שן שברצועת עזה. שני עוטר בצל"ש במלחמת ששת הימים, וכך נאמר בתיאור המעשה: "ביום 5 ביוני 1967, בקרב על רפיח, נתקל הכוח של סרן דן שני ז"ל במתחמי אויב [בכפר שן], שהכילו טנקים ותותחים נ"ט. תוך כדי לחימה בהם והשמדתם הופתע בהופעת טנקים [סטאלין] מאחוריו. הוא שינה את כיוון פעולתו תוך כדי ירי ופגע בטנקי האויב. אותה השעה נפגעו כמה טנקים בכוח שלו, אך למרות שלאויב הייתה עדיפות מספרית, המשיך בלחימה ופגע בטנקי האויב. בסיום הקרב פינה פצועים והמשיך דרכו לצומת רפיח". על כך עוטר שני בצל"ש, שהומר לאחר שנים, אחרי נפילתו, לעיטור המופת.

שני נולד בקיבוץ גבעת-ברנר, וגדל בראשון-לציון. שם הדריך ב"מכבי הצעיר", שיחק כדור-יד, והיה פעיל בגדנ"ע וסיים קורס מ"כים בהצטיינות. התגייס לצה"ל במאי 1954, והוצב לסיירת של יחידת שריון. סיים בהצלחה קורס מ"כים, ובהיותו בהשלמת קורס קצינים השתתף בכיבוש רצועת עזה במלחמת סיני. שירת כשנה בצבא הקבע ואחרי שחרורו התחתן, ועבר לקיבוץ מסילות בעמק בית-שאן. בקיבוץ ריכז את ענף השלחין והמשיך בהדרכת נוער, כמרכז "החטיבה הצעירה". לאחר חמש שנים, עזב, וגר תקופה קצרה באשדוד.

בתחילת שנות השישים חזר שני לצבא הקבע, ובלט במנהיגותו השקטה, שיצרה אמון רב, נזכר יום-טוב תמיר, אז קצין צעיר בגדוד 79, בוגר הפנימייה הצבאית בחיפה (לימים - תא"ל מיל', מפקד אוגדה וראש-מטה פיקוד הצפון). גם אילן מעוז, סמג"ד 79 (לימים - רס"ן מיל' ואיש המועצה לביטחון לאומי), זוכר את שני כאיש סגור וכמנהיג שקט. שניהם השתלמו בארצות-הברית, אך חברתית מעוז לא היה מעורב עמו, כיוון ששני ושלושה קצינים מבוגרים יותר היו חבורה נפרדת מהקצינים הצעירים במשלחת.

אנשי חיל השריון יצאו ללמוד את הטנק "פטון", שעמד לתגבר את מערכי השריון הישראלים. קבוצה אחת יצאה לגרמניה בראשותו של ג'קי אבן, שיהיה המג"ד הראשון של גדוד הפטונים 79 - ולימים אלוף. שני למד את הטנק החדש "פטון" בקבוצה, שיצאה לארצות-הברית, בראשותו של אהוד אלעד, שפיקד על גדוד 79 במלחמת ששת הימים עד נפילתו בקרב. אנשי שתי הקבוצות היו הגרעין המקצועי של גדוד 79, שהיה הגדוד הסדיר הראשון, שקלט את הטנקים החדישים, והפעילם. אנשי שתי הקבוצות למדו יחד להפעיל את הטנק, ועשו הרבה סדנאות להכרת מערכת הנשק החדשה. הקבוצה, שהשתלמה בארצות-הברית, עברה שם גם קורס קציני שריון בבסיס ההדרכה המרכזי של השריון בפורט נוקס בקנטאקי. אחר כך היו אנשי שתי הקבוצות הבסיס המקצועי לקליטת הטנקים החדשים ולהכשרת צוותים לתפעולם. כאמור, במלחמת ששת הימים, כשלוש שנים אחרי שובם ארצה, פעלו במסגרת אוגדת טל שני גדודי "פטון".

כאמור, במלחמת ששת הימים פיקד שני על פלוגת קורס מט"קים "פטון", שסופחה לגדוד המילואים 46, שהיה הגדוד הראשון של חטיבת השריון הסדירה 401 עקבות הברזל. את החטיבה הקים סא"ל אורי בר-און (לימים - תא"ל וראש-מטה פיקוד הצפון), באמצע 1967. חטיבה 401 נועדה להיות חטיבה סדירה שנייה של השריון בסיני, ולהפעיל טנקים "פטון". יחד עם חטיבה 14 הייתה הכוח הקבוע של אוגדה 252, האוגדה הקבועה הראשונה של צה"ל. גדוד 79 הועבר לחטיבה 401, והיה גדודה השני.

לאחר מלחמת ששת הימים נשלח שני לבית-הספר לפיקוד-ולמטה, עשה תפקידי מטה, ומונה למג"ד 79.

דן שני הועלה לדרגת סא"ל מיום נופלו. הניח אישה ושני ילדים.

שלמה אוּזָן היה בן עשרים בנופלו. ביום נפילתו התמוטט בית-הכנסת הישן במושב גילת. אנשי המושב החליטו לבנות בית-כנסת חדש ולקוראו "מגן שלמה" - על-שמו.

אילן מעוז (לימים - רס"ן מיל', מאנשי המועצה לביטחון לאומי), מראשוני גדוד "פטונים" 79, היה עם דן שני בהשתלמות בארצות-הברית, וכמותו עבר קורס קציני שריון בבסיס פורט נוקס בקנטאקי. כששבו המשלחות ארצה, הוצב מעוז כשליש גדוד 79, אך יצא למלחמת ששת הימים כמפקד טנק. בקרב ג'יראדי הציל את אביגדור קהלני הפצוע קשה, והחליפו בפיקוד על פלוגתו. על תפקודו בקרב קיבל ציון לשבח, שהומר אחר כך לעיטור המופת.

בשנת 1969 מונה מעוז לסגנו של ינוש בפיקוד על גדוד 79, והמשיך בתפקידו גם כשדן שני החליפו. כעבור שלושה חודשים היה שוב סגנו של ינוש, ואחר כך סגנו של לפידות.

ברווזים במטווח

מלחמת ההתשה נמשכה, ובעשרה ביוני 1970 פשט שוב צה"ל על הקו המצרי במבצע "ויקטוריה". הפעם יצא לפעולה כוח "שקד" מבלי שנלוו אליו טנקים, או נגמ"שים. "ויקטוריה" היה ילד טיפוחיו של אריק שרון, אלוף פיקוד הדרום. הוא בוצע למרות הסתייגות קשה של רב-אלוף חיים בר-לב, הרמטכ"ל. בר-לב זכר, כי שלושה חודשים לפני כן, פשט כוח ישראלי על שני אתרים בקו המצרי, צפונה לעיר קנטרה, וספג כמה הרוגים.

ל"ויקטוריה" קדמה התקפה של הקומנדו המצרי, שארב לכוחותינו, הרג 14 צנחנים, פצע שישה. ושבה שניים מחיילינו.

מבצע "ויקטוריה" יצא לדרך כשהרמטכ"ל במוצב הפיקוד הקדמי (חפ"ק) של פיקוד הדרום, כדי להשגיח מקרוב על שרון, שנוּאוֹ משכבר הימים. היעד - הק"מ ה-32 מדרום לפורט סעיד, לא הרחק ממקום המארב המצרי. גדוד "שקד" ציוות ל"ויקטוריה" 134 לוחמים ומפקדים, שאליהם צורפו לוחמים מיחידה 707 של חיל-הים, מפעילי סירות מיחידת הצליחה של חיל ההנדסה, פלוגת שריון ככוח רתק, שתי סוללות תותחים, מטוסים ומסוקים.

למודי-ניסיון ממבצע "סרג'נט", שהפיק לקחים ממבצעים כושלים של סיירת מטכ"ל, הכינו סא"ל דני רהב-וולף, מפקד "שקד", ופצי, סגנו, תוכנית יצירתית, שזכתה לברכת שרון ולהסכמת משה דיין, שר הביטחון. השר קיבל את אישור הממשלה לפעולה ההתקפית. ובדיעבד - גם את ברכתו של רפול, קצין החי"ר והצנחנים הראשי (קחצ"ר).

בר-לב לא ויתר, ודרש לבצע את המבצע אחרת - באמצעות כוח טנקים, שיירה אש מדויקת על המצרים מבלי לחצות את התעלה. כתוצאה מהוויכוח בין אלוף הפיקוד לרמטכ"ל, אישר שר הביטחון פשיטה של כוח שריון על הקו המצרי בסמוך לאגם תמסח - כנראה, מבצע "טריז".

כוח מסיירת "שקד" צלח ב"ויקטוריה" את התעלה באזור בוצי, וטיהר קטע של כשלושה ק"מ לאורכה. לצליחה קדמה פעולת ריכוך אווירית. במהלך הפעולה עלה בידי הכוח לפוצץ כמה בונקרים ותותחים מצריים.

ל"שקד" היו ב"ויקטוריה" ארבעה הרוגים ו-12 פצועים. לנוכח כמות הנפגעים, מנע רא"ל בר-לב פשיטות נוספות אחריה. כחודשיים מאוחר יותר, בתחילת אוגוסט 1970, נכנסה לתוקפה הפסקת-האש, שסיימה את מלחמת ההתשה.

ויקיפדיה מציינת, כי מבצע "ויקטוריה" שימש מודל למבצע הצליחה "אבירי-לב" במלחמת יום הכיפורים. למרות הצלחתו המבצעית, לא חרג "ויקטוריה" ממסורת פעולות התגמול, ולא נתן פתרון למצב המערכתי לאורך התעלה. קו בר-לב המיותר לחלוטין, שהוקם בהון תועפות, בלי שום היגיון מבצעי, יצר בעיה קשה של ניתוק המעוזים. הדרכים אליהם נשלטו באש ובתצפית ממוצבי המצרים בגדה המערבית של התעלה. עשרות המעוזים, שכלל לבסוף קו בר-לב, לא רק שקרסו מדי פעם מול התקפות הארטילריה המצרית, אלא שהיו יעד לפשיטות נשנות של הקומנדו המצרי. בניגוד לאגדות העירוניות, לא חיפו המעוזים אלה על אלה, היו מנותקים, ואפילו ביום לא היה קשר-עין ביניהם. הדרכים אליהם קראו למארבים של הקומנדו המצרי, וחייבו הקצאת כוחות גדולים מאוד של חי"ר ושל שריון לשמירת הקשר אל המעוזים וביניהם. הוצאת חיילים לחופשה, או לטיפול רפואי, הכנסת מזון, מים, חימוש ואפסניה אליהם הפכה למבצעים מורכבים ועתירי קרבנות. במלחמת ההתשה, לא היה בצה"ל כוח תותחנים מתאים, שיוכל להתמודד עם התותחנות המצרית, שנבנתה בסגנון רוסי, והיכתה בקו בר-לב.

אחרי "ויקטוריה" שוב לא פשטו כוחותינו על המצרים - בהנחיית הרמטכ"ל - אלא המתינו לספוג את התקפותיהם כמו ברווזים במטווח. אם תרצו - הרי זה "פרוֹמו" מביש למלחמת יום הכיפורים, שמיסד את החרדה מפני קרבנות, שמכתיבה את המדיניות הישראלית ומדכאת אותה מאז ועד עתה.

במקביל, הצליחה ההגנה האווירית המצרית, שבוצעה בידי דיוויזיה סובייטית, לשתק את פעולת חיל-האוויר הישראלי, וליצור בתעלה אזורים מוכי-טילים (אמ"ט).

בתחילת אוגוסט 1970 זחלה מדינת ישראל להפסקת-אש, שנחתמה בתיווך לוחץ אמריקני. שבוע לאחר מכן, כבר הפרו המצרים את הפסקת-האש. הם קידמו סוללות טילים נ"מ לקרבת התעלה - בניגוד להסכם - והמתווך האמריקני מנע תגובה ישראלית. ישראל נאלצה להבליג, ומערב סיני הפך לאזור מוכה-טילים. ראשי צבאנו לא הבינו זאת, ולא שינו את תורת הלחימה, את בניין הכוח ואת ההיערכות, שהובילו אותנו בטיפשות לתבוסה במלחמת יום הכיפורים.

סיפא בנוסח ראשומון

בחוברת רשמית, שכתב על תולדות חטיבת הטירנים 247, מזכיר יובל שחף את מבצע "טריז", אך לא בשמו, ומתארכו לחודש פברואר 1970. למען האמת, יש חילוקי-דעות על תאריך האירוע. שאול רובין יודע, ששלמה אוּזָן נפל בערב ל"ג בעומר תש"ל - 23 במאי 1970. פרסום של מחלקת היסטוריה מיולי 2012 קובע, שמבצע "טריז" היה ב-25 במאי 1970, יומיים אחר כך. לעומת זאת, מציינים דפי הזיכרון הרשמיים של משרד הביטחון לדן שני, לדוד איזן ולשלמה אוּזָן, שנפלו ב-י"ז באייר תש"ל, 23 במאי 1970. גם יהודה בריל, שמתעד את גדוד 79 במלחמת ההתשה, מציין את תאריך נפילת השבעה כ-23 במאי 1970.

והנה עוד גרסה מעניינת לסיפור: יהודה בריל טוען, שב-23 במאי 1970 סיירו רס"ן דן שני וקצינים בכירים (מח"ט 401, אלוף הפיקוד וקצינים בכירים מהשריון ומחיל-הים) באזור אגם תמסח על-מנת למצוא אתר לפשיטה משוריינת בליווי לוחמי הקומנדו הימי, סיירת שריון ועוד. המצרים זיהו את התקבצות הסיור, ופתחו לעברו בהפגזה ארטילרית. סיור המפקדים מיהר למעוז הלשון, ונכנס לתוכו למצוא מחסה. באין די מקום בבונקר, עברו מג"ד 79 ושישה לוחמים ומפקדים לחדר-האוכל של המעוז, ואחד מפגזי המצרים חדר את חדר-האוכל, שלא היה ממוגן היטב.

סיפורו של בריל, שהיה מפקד טנק, שנמצא סמוך למעוז, שונה לחלוטין מסיפורו של רובין, שהיה בצוות מעוז הלשון, וסיפר, כי בבוקר נורה פגז בודד לעבר חדר-האוכל, והוא שהרג את שבעת הלוחמים.

יתר על כן, לדברי בריל, במקביל ל"ויקטוריה" - כלומר, בעשרה ביוני 1970 - נשלחה יחידת "דב לבן" לפשוט על המוצב המצרי באגם תמסח. תיאור המבצע, שמסר לי בשיחת טלפון, זהה לחלוטין לתיאור מבצע "טריז" - כולל סיפור טביעת הטנקים בבוץ - חוץ מהתאריך. לדבריו, עלה יואל גורודיש על טנק ה"פטון" של בריל, הוריד ממנו את הטען-קשר, ופיקד ממנו על המבצע.