פרשת השבוע נח פותחת במה שסיימה פרשת בראשית, בתולדות נח. בקרוב אמור לרדת מבול שעתיד למחות את כל הנבראים מעל פני האדמה, אבל המבול עתיד להיפסק וצריכים להכין מראש את התנאים להמשך קיומו של העולם ואת המשימה הזאת הטיל ה' על נח, לפעול להמשכיות העולם. כדי שיוכל למלא את המשימה, הורה ה' לנח לבנות תיבה ולאסוף לתוכה נציגים מכל מין החי שקיים על פני האדמה. אבל בשאלה את מי להציל קודם, יש סדר עדיפויות והוא מתבטא בפירוט הנכנסים לתיבה (בראשית ו): ...וּבָאתָ, אֶל-הַתֵּבָה--אַתָּה, וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. [יט] וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה--לְהַחֲיֹת אִתָּךְ: זָכָר וּנְקֵבָה, יִהְיוּ. קודם המשפחה ואחר כך כל השאר.

ההעדפה הזאת נשמרת לאורך כל הדרך: [כא] וְאַתָּה קַח-לְךָ, מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְאָסַפְתָּ, אֵלֶיךָ; וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם, לְאָכְלָה. מסר ברור של קדימות האדם ביחס לבעלי חיים; בכניסה לתיבה - קודם כל אתה ומשפחתך ואחר כך בעלי החיים, במזון - כנ"ל. ונא לשים לב, הכניסה לתיבה הותרה אך ורק לזוגות המורכבים מזכר ונקבה, לא לבודדים וגם לא לזוגות חד-מיניים. והמבנה הזה נשמר גם בהמשך; לאחר המבול, כשהגיע הזמן לצאת מן התיבה המוגנת אל העולם שכמו נוצר מחדש, אומר אלקים לנח (פרק ח): [טז] צֵא, מִן-הַתֵּבָה--אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. ואחר כך גם: [יז] כָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר-אִתְּךָ מִכָּל-בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ-- הַיְצֵא אִתָּךְ; וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ.

אז שני מסרים אקטואליים אנחנו מוצאים בסיפור של הניצולים מן המבול; הראשון הוא הקפדה על זוגיות תקנית, זכר ונקבה כפי שקבע הבורא בששת ימי בראשית, והשני הוא חובת האדם לפעול לטובת השרידות והרווחה של עצמו ושל משפחתו בטרם ידאג לשרידותם ולרווחתם של בעלי החיים, אפילו אם הם שלו. מסר נוסף שגם הוא אקטואלי, אבל תמיד, הוא הציפיה לנטילת אחריות. נח נדרש לקחת אחריות על קיום הנבראים בכלל, לא רק על קיום המין האנושי, ואת זה הוא עשה במסירות נפש. העניין הוא שככל הנראה לא עלה בדעתו לקחת אחריות גם על קיומם של אנשי דורו, הוא לא השקיע מאמץ בניסיון להדריכם לאמץ התנהגות שתבטל את גזרת המבול.

מסרים נצחיים

מהכתובים עולה שהייתה לנח נטייה להסתגר בתוך עצמו, לא להתערב במה שנעשה סביבו. אחרי שנה שלמה בתוך התיבה המוגנת, יוצאים מהתיבה וצריכים להתחיל לבנות את העולם מחדש. זו גם ההוראה שקיבלו (פרק ט): [א] וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים, אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. סביר להניח שכאשר ראו את העולם השמם אחרי המבול, חטפו הלם נוראי ולא התעורר אצלם שום רצון להתחיל לבנות הכל מחדש. כי בשביל מה לבנות אם בבת אחת הכל עלול ליהרס? במטרה להניעם לפעולה למרות זאת, ה' כורת עימם ברית ומתחייב שלעולם לא יהיה עוד מבול: [יא] וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.

ונח אכן מתחיל לעבוד, אבל העבודה שבחר משקפת את נטייתו להסתגרות כנ"ל: [כ] וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם. בזמן שהעולם כולו חרב, זה הדבר שהכי חסר לו, יין, להשתכר קצת. והוא אומנם משתכר ומזה יוצא קלקול גדול, כי כדרכם של שיכורים, הוא איבד את הביקורת העצמית והסתובב עירום: [כא] וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וכאן מסתבר שנח לא טרח להדריך את בניו, הניח להם לגדול ולהתפתח בהתאם לנטיותיהם הטבעיות: [כב] וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ. זו הייתה נטייתו הטבעית ואיש לא לימד אותו להתנהג אחרת. אחיו הגדולים פעלו גם הם בהתאם לנטייה הטבעית של עצמם, הם נכנסו הביתה וכיסו את האב תוך הקפדה שלא לביישו.

מהכתובים עולה אומנם שנח לא נטה לקחת אחריות, אבל שני המסרים האקטואליים שעליהם עמדנו לעיל מודגשים גם בהמשך. המסר הראשון - מרכזיותה של המשפחה התקנית (פרק ח): [יח] וַיֵּצֵא-נֹחַ; וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו, אִתּוֹ. [יט] כָּל-הַחַיָּה, כָּל-הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף, כֹּל, רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ--לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם, יָצְאוּ מִן-הַתֵּבָה. כאן, אפילו לבעלי החיים מיוחסת המשפחתיות. והמסר השני בדבר עדיפות האדם ביחס לבעלי החיים: [ב] וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם... [ג] כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה... המסרים האלה הם נצחיים ואינם עשויים להשתנות לפי גחמות אנושיות כאלה ואחרות. הגיע הזמן שנבין שאנחנו צריכים להתאים את עצמנו להוראות התורה ולא להפך.