לקבור את חוק עונש המוות

אני מודה לאלוף במילואים, שלמה גזית, שבמאמר השבועי שלו נתן לנו שיעור מאוד כואב בהיסטוריה, כשהוא החזיר אותנו לימים רחוקים ומדממים של 29 ביולי 1947, ארבעה חודשים טרם ההחלטה הגורלית בעצרת האו"ם ב-כ"ט בנובמבר 1947. שלטונות המנדט הבריטי התעקשו להיצמד לפסק הדין של בית משפט בריטי, הם התעקשו להוציא להורג בתליה את שלושת חברי האצ"ל - אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס.

למחרת חברי הארגון הצבאי הלאומי הוציאו להורג בתלייה שני חיילים בריטיים בדרגת סרג'נט. ב-1.8.47 נמצאו שני הסרג'נטים הבריטיים תלויים בפרדס בעיר נתניה. האימפריה הגדולה התעקשה להוציא להורג שלושה חברי אצ"ל ולא שעתה לבקשות חנינה, שהגיעו מנשיאי מדינות, אנשי רוח רבים באירופה ובאמריקה. ארגון צבאי יהודי, האצ"ל, קרא תיגר על העוצמות של האימפריה הגדולה והגיב בתליית 2 חיילים בריטיים, שנחטפו קודם לכן על-ידי חברי האצ"ל.

מי שנטל את חייו של ילד בישוב איתמר אינו זכאי לחיות בחברת בני אנוש, גם אם הוא יאמר, שזו הייתה פעולת תגמול על הטלת טונות עופרת על העיר עזה. השאלה היא האם במקום למנף את המציאות המדממת לקראת סיום, אנחנו נוטלים על עצמנו החלטות שרק ימשיכו ויעמיקו את המציאות של סחרור מדמם אין סופי.

האם המתיימרים להיות ממשיכי דרכו של הארגון הצבאי הלאומי אינם מבינים, שקיימת סבירות גבוהה, שהטלת עונש ממות תביא בעקבותיה תגובות חטיפה כאן בארץ ובחו"ל. כמו שהאצ"ל נהג ב-1947, יש מי שיעתיק את דרכו במאה ה-21.

במקום לעסוק יום יום בחיים ממשלת הימין עוסקת יום יום ביוזמות חקיקה, שאין ביניהן ובין החיים מאומה. בחודש האחרון סדר היום של כנסת ישראל היה עמוס בשלל חוקים, שלא תרמו מאומה לאיכות חייו של האזרח במדינת ישראל. המוות תפס מקום נכבד בסדר היום של כנסת ישראל. החיים נדחקו לפינה נזופה.