נדם קולו של אחד המשוררים הלאומיים

כמו ישראלים רבים שיר "הרעות" הוא שיר שמדבר אלי באופן מיוחד. למזלי לא משמיעים אותו הרבה ברדיו כך שהוא נשאר ייחודי, מרגש ואפילו מצמרר.
מצד אחד שקט שאחרי הסערה ומן הצד השני הזיכרון של הנופלים בסערה. גם הלחן של סשה ארגוב תורם את תרומתו.

במלחמת יום הכיפורים שירתי בסיני ויום אחד באמצע המלחמה כאשר עצרנו לתדלק ליד מחנה טסה שבגזרה המרכזית מישהו חילק עותקים של עיתון "במחנה". לקחתי עותק ועיינתי בו, הכתבות סיפורו בדרכם שלהם את המציאות שאנו חיינו בה.

רפרפתי ולבסוף סגרתי את העיתון. על הכריכה האחורית זיהיתי בנקל את הנגמ"ש שלי ושניים מחברי לנגמ"ש צועדים לעברו מחובקים. העורך הרגיש הוסיף את הכיתוב של שיר הרעות לצד החברים המחובקים. מאז (וגם לפני) אני מחובר לשיר הזה.

חיים גורי מחברו של השיר הלך אתמול לעולמו וקולו אחד ממשורריה הלאומיים שלנו נדם.

"שיער הרעות" / חיים גורי

על הנגב יורד ליל הסתיו
ומצית כוכבים חרש חרש
עת הרוח עובר על הסף
עננים מהלכים על הדרך.

כבר שנה לא הרגשנו כמעט
איך עברו הזמנים בשדותינו
כבר שנה ונותרנו מעט
מה רבים שאינם כבר בינינו.

אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח.

הרעות נשאנוך בלי מילים
אפורה עקשנית ושותקת
מלילות האימה הגדולים
את נותרת בהירה ודולקת.

הרעות כנערייך כולם
שוב בשמך נחייך ונלכה
כי רעים שנפלו על חרבם
את חייך הותירו לזכר.

ונזכור את כולם...