הנסיגה מעזה והמלחמה בטרור

מלחמת "גרילה" - לאמור: תקיפה של יחידות קטנות, ניידות, אמיצות המזנבות בצבא הגדול והחזק, והגורם לו לכאב ראש מתמיד, ובעיקר להטרדה צבאית - נולדה בספרד.
בתקופת כיבוש ספרד על-ידי נפוליאון, התפתחה שיטת הלחימה הזו, שקיבלה את השם "גרילה" ממוצא ספרדי, ומאז הפך המושג לנחלת הכלל והשימוש בו נפוץ בעולם. להבדיל "מהגרילה" המקורית, שלחמה על חירות ושחרור מעול זרים - עברה השיטה, עקב מוטציות שהזמן גרמן משך השנים, גם ללוחמה של חוליות טרור - בהבדל עקרוני שהן שמו כיעד גם את האוכלוסיה האזרחית הלא לוחמת, את הילדים, הנשים, התחבורה הציבורית, מקומות הומי אדם, ללא התחשבות אלא בתוצאה של הרס והרג.

ומאחר ומדובר במוטציה, כמו בחיידקים שהתגברו על החיסונים, כך גם בטרור עדיין לא נמצאה הנוסחה המנצחת.
מה שכן נמצא זו הדרך והאמצעים להוריד את מפלס ההתלהבות, האמצעים והיכולת לבצע ולהמשיך בפיגועי תופת. לגבי הטוענים שלא ניתן לחסל את הטרור, ניתן להשיב שעקרונית זה נכון, אבל המטרה לא צריכה להיות השמדה וחיסול טוטאלי - ומספיק חיסול תשתיות, חיסול מנהיגות - הן על-ידי פגיעה פיזית ממש והן על-ידי מעצרים מבוקרים או מנע.

יש אפשרות מעשית, וכבר הוכח בעבר ובהווה על-ידי ממשלות שהשקיעו בכך מאמץ להוריד את מפלס ההצלחה למינימום, באמצעות שילוב של פעולות צבאיות, משטרתיות, שב"כ ובמכות כלכליות מבוקרות על גורמי מימון, זרימת כספים, החרמת כספים וסתימת צינורות להזרמת כספים ואמצעי לחימה, לרבות חקיקה מתאימה נוסח ארה"ב ואנגליה שלאחר פיגועי 11.9.

הטוענים שרק למהלכים מדיניים בהסכמה או במהלכים חד-צדדים נוסח הנסיגה מעזה יש השפעה והצלחה הניתנת להשגה - ניתן לומר שאכן יש ממש בטענות אלה. אבל רק פעולות מדיניות לא יועילו כנראה באזורנו. לכן צריך להמשיך בדרך של שילוב של מהלכים מדיניים עם מהלכים צבאיים מבצעיים מכאיבים כדי לזרז את הצד השני.

לגבי קבוצת מתנגדי ההינתקות, ללא הסכם או הסדר, הרואים בפיגועים ובהמשך הקסאמים כהוכחה לטענותיהם כי הנסיגה לא הועילה ולא הביאה לשיפור הביטחון - כפי שהבטיח שרון - ניתן להשיב שטענותיהם לא מבוססות, לא אחראיות וזורעות אשליות מסוכנות בעיני אלה שמתפתים להאמין להם.
הנסיגה מעזה שמטה מתחת לרשות הפלשתינית, לרבות כל ארגוני הטרור, את העילה והטענה העיקרית שלהם, שישראל פלשה לטריטוריה שלהם ומחזיקה בשטחיהם בעזרת כיבוש שמחייב אותם להתנגד.
כאשר ישראל מתייצבת על גבולותיה הבינלאומיים מול רצועת עזה - אין נימוקים שיכולים לקבל גיבוי בינלאומי להמשך פעולות טרור, אלא אם הם דוגלים בנוסחה שהושמעה על-ידי מנהיג החמאס בעזה ונשיא אירן - שיש למחוק את ישראל מהמפה.
האפשרות של ישראל להגיב כלפי פיגועים מעזה גברו הוגמשו ויקבלו גיבוי בינלאומי, גם אם הם יחמירו את מצבם הכלכלי הרעוע, לרבות פגיעה ברכוש ובנפש.
בתחום הזה ישראל לא מיצתה אפילו 50% מהפוטנציאל שיש לה - ויש לקוות שגם לא יהיה צורך במיצוי החצי השני - כמו פגיעה בתשתיות כלכליות, כבישים, מים, חשמל, ועדיין לא דיברנו על נמל עזה ושדה התעופה (שאמנם לא פועל), אבל בונים עליו לעתיד. וכל זאת בנוסף כמובן לפעילות צבאית, קרקע, אוויר וים, וחיסולים ממוקדים. המציאות הוכיחה שהצבת סוללת תותחים מול עזה ושימוש בהם, בשלב ראשון בצורה מדגמית ושולית - הביאה את הרשות והארגונים למחשבה נוספת ולרגיעה זמנית.

אם מנהיגי המליציות או ארגוני הטרור למיניהם כמו חמאס, ג'יהאד, פתח, ועדות התנגדות ורסיסי תנועות קיקיוניות נוספות רוצים להעביר ולאמץ את מודל עזה או לבנון ליהודה ושומרון, יש להבהיר להם מיד מה יהיו התוצאות הקרובות והעתידיות. בנושא זה אסור שתהיה לנו חרטה, שהרי המנהיגות הפלשתינית מביאה זאת על עצמה ולא אנו צריכים לעשות חשבון נפש.
התגובה על הפיגוע בחדרה או פיגועים דומים בעתיד צריכה להיות כואבת ומיידית, כדי לא להשאיר ספקות בצד השני לגבי העתיד.

כבר נאמר רבות על כך שהרשות לא עשתה ולא עושה ולא רוצה לעשות, פעולות המתחייבות מהתנהגות של גורמים מיליטנטיים בתוכה ושפוגעים ביכולתה לשלוט ולהנהיג, ועל רקע זה מצטייר אבו מאזן, המנהיג שלאחרי ערפאת כאימפוטנט פוליטי. הטענה שיש לחכות עד אחרי הבחירות ברשות בינואר 2005 ואולי אז יעשה משהו חיובי בנושא אינה מבוססת והיא בגדר שמועות או הערכה בלבד.
ישראל, כמדינה דמוקרטית ריבונית, לא יכולה ולא מסוגלת להרשות לעצמה, לא להגיב בחומרה, כדי להחזיר את הביטחון לאזרחיה.
ואילו הציבור צריך להחזיר לממשלה בהתנהגות של אורך רוח, התמדה ואמונה שהמנהיגות עושה כמיטב יכולתה למען העם היושב בציון.