הכבל זז ימינה

צריך להבין שקולותיהם החדשים של הח"כים איתן כבל ונחמן שי ממפלגת העבודה (בואו נעזוב את מסיכת "המחנה הציוני"...), הם גרגורים אופורטוניסטים לאחר כשמונה עשרה שנה מאז שמפלגת העבודה איבדה את השלטון וכעשור מאז שרוב מפלגת העבודה כבר לא טעם טעם קואליציוני. אבל הגרגורים הללו הם גם תוצאה של מפח נפש מכך שלמעשה שום דבר לא זז מבחינת השקפת עולמם בנוגע לתוכנית שתי המדינות, שרק לפני מספר שנים גם בנימין נתניהו חתם עליה ב"כנס בר-אילן". אלה הם גם גרגורי אכזבה ממצבה של מפלגת העבודה, שהחלפת ראשיה ושמותיה הועילו לה כמו כוסות רוח למת פוליטי. יתרה מכך, פעם הייתה במפלגת העבודה קבוצה שמאלית מגובשת שאיימה להשתלט עליה. סיפור ה"שמיניה הלוחמת" כבר איננו אפילו בגדר זיכרון היסטורי ופוליטי. מה"שמיניה" הזו התנדפו רבים מהפוליטיקה ואילו עמיר פרץ איבד מזמן את אימון הציבור. במקום אותה "שמיניה" משמאל הגיע "חוג המחנה המרכזי" במפלגת העבודה, המונהג על-ידי ח"כ ניצי לשעבר כמיכאל בר זוהר. גם כוחות השמאל שנכנסו בשנים האחרונות למפלגת העבודה פנו למרכז-ימין, ובמיוחד תחת שרביטו של אבי גבאי. מיקי רוזנטל, מרב מיכאלי ובמיוחד סתיו שפיר הם מזמן כבר לא אותם אנשי שמאל שהיו טרום היבחרותם לפרלמנט הישראלי. ואילו שלי יחימובי'ץ, שיש הטוענים כי לפני שנים רבות הצביעה לחד"ש, כבר מזמן חזרה שוב ושוב על הזדהותה עם חלק מתפיסות המתנחלים. אז למה לכל הרוחות שאיתן כבל לא יחפוץ להיות שר ואילו נחמן שי לא יקבל לגיטימציה להיות לפחות ממלא-מקום ראש עיריית ירושלים?! השניים התייאשו מזמן מהקמתה של מדינה פלשתינית, ובמיוחד לאחר שלושת הקדנציות של נתניהו ועלייתו המטאורית ומטפורית של דולנד טראמפ בארה"ב.

המהפך ההיסטורי הכפול בפוליטיקה הישראלית

עד לפני כעשור הכל היה אחרת מבחינת התקוות הפוליטיות של מפלגת העבודה. קדימה פנתה שמאלה ונשרה מהליכוד וגם לקחה את השלטון ביעף. שרון - נץ שבניצים, איגף גם את אנשי העבודה משמאל משהחליט להתנתק מרצועת עזה ומצפון השומרון ואף פינה בכוח בלתי סביר לגביו את חבריו מתמול שלשום, המתנחלים. אנשי ארץ ישראל השלימה לשעבר - כציפי לבני, אהוד אולמרט ואפילו צחי הנגבי החלו להוביל את גישת ה"ריאליזם המפוקח" של שתי מדינות. אבל, כאמור, לאחר שלוש קדנציות של נתניהו ה"ריאליזם המפוקח" הוא כיום לתמוך במדינה אחת מהירדן ועד לים התיכון, ואם אפשר גם ללא זכויות לחלק הארי של הפלשתינים. עכשיו כולם זזים ימינה: אבי גבאי שפעם הצביע לליכוד הפך לראש מפלגת העבודה, עמיר פרץ, שלי יחימוביץ, סתיו שפיר, חיליק בר - שפעם היה השדולה עבור פלשתין עצמאית בפרלמנט הישראלי, מרב מיכאלי, יוסי יונה - שמכחיש את עמדותיו בעבר בעד הסרבנות, ועוד. מקסימום שאיציק שמולי ומיקי רוזנטל יעברו למר"צ, כמו שקולט אביטל ויעל דיין עשו זאת, ושלום על מפלגת העבודה. באשר לזוהיר בהלול - כדאי לו לשריין לעצמו מקום ב"רשימה הערבית המשותפת", כי בבחירות הבאות ספק אם במפלגת העבודה החדשה יאשרו בכלל את זכותו להגיש מועמדות לח"כ.

תלמיד חרדי במפלגת העבודה

הפנייה החדה ימינה, דווקא של שני ח"כים ממפלגת העבודה שסומנו בעבר בצד השמאלי של המרכז הפוליטי, מוכיחה עד לאן הגיע הייאוש הפוליטי והאופורטוניסטי בקרב מפלגת העבודה. יש להוסיף ולציין כי להבדיל משאר ח"כי העבודה ששינו מעופם הפוליטי, משמאל לימין, ובעבר ינקו את רעיונותיהם מרעיונות השמאל הרי שאיתן כבל הגיע עם עמדותיו היוניות בעבר דווקא מהכיוון היוני ה... חרדי! הוא למד על ההשקפה שלא לתמוך בלאומנות ובהתגרות באומות דווקא בישיבות ה"ליטאיות" שם למד, ולכן הוא לא חייב הסבר והתנצלות לשמאלני העבודה אלא לרב אליעזר מנחם שך, מנהיגה הרוחני המנוח של "דגל התורה".

הפלוגתא של ה"רשימה הערבית המשותפת"

בתוך ה"רשימה הערבית המשותפת" מתחולל קרב פוליטי אדיר וסמוי. בעוד שאנשי חד"ש, ובמיוחד הפלג היהודי שבראשות ח"כ דב חינין, טוענים כי מפלגת העבודה היא עדיין בעלת ברית ואין להשוותה לכוחות הימין ולכן יש לשתף עימה פעולה ולהימנע מקשר כלשהו עם הימין השולט, גם במחיר מצוקת הסקטור הערבי הרי שמנגד קיימת ההשקפה של בל"ד והתנועה האיסלאמית הדרומית, הרואה במפלגת העבודה חלק בלתי נפרד מהימין הציוני ולכן לא פסול בעיניהם, מפעם לפעם, לשבת מול שרי הימין ומול נציגי החרדים במיוחד, ולדון עימם בהטבות לסקטור הערבי, ללא קשר למפלגת העבודה. מסתבר שהשיטה של בל"ד והאיסלאמים הוכיחה את עצמה. מפלגת העבודה תמיד הייתה מפלגת ימין עם תחפושת שמאלית ומה שכבל ושי עשו הרי שהם רק הורידו את המסכה רבת הפנים מפנייה הימניות של המפלגה שאחראית ל"נכבה" ולטבח בכפר קאסם.