למשטרע זה לא איכפת

לפני ארבע שנים, בשעת בוקר מוקדמת, הגיעה קבוצת שוטרים לביתו של ישראל זינגר, הקישו על הדלת, וכשפתח בתדהמה לנוכח מבקרי השחרית ושאל "מה קרה", הסבירו לו האורחים המפתיעים, כי הוא עצור בחשד לקבלת שוחד ונשלח למעצר בית של שבעה ימים. זמן קצר לאחר מכן המליצה המשטרה להעמידו לדין בגין עבירות של מרמה והפרת אמונים. ב-16 באוגוסט 2017 הודיעה הפרקליטות לזינגר שהיא שוקלת להעמידו לדין בכפוף לשימוע. בעבירות של לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים וכן במתן שוחד. באותו מועד לא היה אדם מופתע יותר ממנו.

אחרי כל המהומה הציבורית שלתוכה נקלע שלא בטובתו שבמסגרתה "שתו את דמי" כפי שהוא מתבטא, הודיע לו "מישהו" מן המשטרה ביולי 2018 כי "התיק נגדו נסגר מחוסר ראיות". למה? ככה. בלי הסברים.

מה שמוזר בכל הפרשה הזו היא העובדה שאף לא אחד מקציני המשטרה או הפרקליטות לא טרח לטלפן אל זינגר ולהודיע לו שהתיק נסגר, לפני שהדבר פורסם בתקשורת. כך יכולים היו להיחסך מזינגר הרבה עגמת נפש ושברון לב. אבל למה למשטרה לטרוח? זו כנראה סתם תוספת עבודה.

כל הפרשה הזו מזכירה את ספרו של היינריך בל "הכבוד האבוד של קתרינה בלום", בהבדל אחד. במקרה של זינגר הכבוד בסופו של יום לא הלך לאיבוד, הוא רק נרמס ונדרס בראש חוצות.

בעוד זמן קצר יתקיימו בחירות לרשויות המקומיות. עכשיו יוכל זינגר להתמודד על משרת ראש העיר מבלי שיצטרך להסתיר את פניו ואולי אף להיבחר שוב. השאלה היחידה שעדיין נותרה ללא מענה ברור היא האם אלה שחטאו בשפיכת הדם ייענשו על חטאם. במשטרה שלנו זה כנראה לא יקרה כי במשטרע הזו לאיש לא איכפת.