בְּרָכָה וּקְלָלָה

הַנְחָיָה וְאַזְהָרָה נוֹתֵן מֹשֶׁה לֵאמוֹר

לָדַעַת לְהַבְדִּיל בֵּין טוֹב לְרַע וְלִבְרוֹר

יִפְגּוֹשׁ יִשְרָאֵל בִּכְנַעַן קְלָלָה וּבְרָכָה

יִזְכֶּה לִבְרָכָה בְּלֶכְתּוֹ עִם ה' נְכוֹחָה

וַיֶּשֵׁב בְאַרְצוֹ בְּבִטְחָה

וְאִם יִשְׁכַּח אֵל וְיַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה

וִיִטּוֹשׁ תוֹרַת מֹשֶה יֹאבַד בִמְהֵרָה

כִּי תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל כִּבְאֵר מָיִם חַיִּים

מִמֶּנָֹּה יַרְוֶה צִמְאוֹנוֹ וְיַאֲרִיךְ יָמִים

זֶה הוּכַח לְאוֹרֶךְ שָׁנִים

כִּי זֹאת הַתַּמְצִית וְזֹאת הַתַּכְלִית

לֵאמוֹר"רְאֵה"יֵשׁ בְּרָכָה וְיֵש קְלָלָה

הַבְרָכָה בְּהֶשֵּג יַד בְּחַר בָּהּ לְךָ קָמֵעַ

כִּי קְלָלָה אוֹרֶבֶת אִם תִּשְׂטֶה וְתָרֵעַ

כַךְ דְּבָרוֹ מֹשֶׁה הִשְמִיעַ.


הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים

שני הרים צמודים זה לזה גְּרִזִּים לברכה ועֵיבָל לקללה. העלייה להר גריזים נראית כביכול קשה במיוחד ואילו העלייה לעיבל נראית קלה וסלולה. זה מחזה תעתועים, כי הדרך לברכה סלולה וישרה וההליכה בה בטוחה, אך קשה, כיון שעושי הרע שָׂמִים בה מכשולים כמו לשים מכשול בפני עִוֵּר. בעוד הדרך לקללה, מלאה פתויים שיש בה להטות את האדם מדרך הישר, וליצור אצלו אשליה שדרך הקללה עדיפה ומהנה. רש"י אומר כי פונים כלפי הר גרזים הופכין פניהם ופותחין בברכה: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו... כל "הארורין" שבפרשה זו (ראה כי תבוא פרק כז פסווקים טו-כו) אמרו תחלה בלשון ברוך ואחר כך הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בלשון ארור. מכאן שיש להתייחס להרים המסמלים את הברכה ואת הקללה, כדבר דומם ורק האדם הופכם לפעילים כגוף חי, הם מסמלים רק דרך התנהגות. מכאן שהכל בידי האדם ולא בידי שמים והלא זה שאמר רבי חנינא: (מסכת ברכות לג/ב): הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ונאמר עוד כי: אין לו לקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: "יראת ה' היא אוצרו" (ישעיהו לג ו)! מכאן שרק האדם לבדו בוחר בטוב או ברע, ומשבוחר ברע אל יאמר: כי זו גזרה משמים, כשבוחר אדם בטוב יתברך, בחר ברע יקולל. זה שרצה משה לומר לעם, לבחור בטוב כפי שמצוה התורה לעשות. דבר זה אפשרי אם נתרחק מתורות זרות ומהטפות לתורות זרות, כשיש לך תורה תמימה משיבת נפש אחת, והיא מונחת לפניך כשולחן ערוך, קח והיה ניזון ממנה כי היא נועדה לבער את האלילות ולסלק את התועבות מקרב הארץ לאמור: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן את כל הַמְּקֹמוֹת אשר עבדו שם הגויים אשר אתם ירשים אתם. (יב/ב) משמעות הפסוק היא שתחילה, אַבֵּד את המקומות שם נמצאו אלילי הגויים ולאחר מכן תְּאַבְּדוּן גם, את אלוהיהם (יב/ב) וכך צוה משה את ישראל לעשות בבואם לארץ כדי שלא ישכחו דברי התורה ולקימם אמר: וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אבנים גדולות וְשַׂדְתָּ אתן בְּשִׂיד וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת (כי תבוא כז/ב,ג), שיהיו דברי התורה חקוקים בסלע ולא נמחקים ונשכחים ולבער את הרע הזה מקרבך. ואם מְפַתֶּיךֶ הם אָחֶיךָ או בנך או בתך, או אשת חֵקֵיךָ, אל תִּשְעֶה להם. שמור על מצוות התורה שהם יסוד הכל ועליהם העולם עומד.

ההתנהגות שבין אדם לחברו

משה בפרשה זו חוזר על היחסים שבין אדם לחברו בתוך ארץ כנען וגם על הקשר שלו עם אלוהי ישראל, למעשה דברים אלה כבר הובאו בָּחֻמָּשִׁים שקראנו אך משה חוזר ומשננם לעם. ובסימו דבריו על האמונה באלוהי ישראל. כדי לחזק אותה, דִּבֵּר על היחסים שבין אדם לחברו והזהיר את העם מפני מעשי עושק וחמס ורצח ומעשי תועבה אחרים. משה חוזר על הצורך לסעוד את החלש בחיי יום יום לאמור: כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו (טו/ז). לא בכדי דברים אלה באים אחרי מצות השמיטה שבה שומטים חובות כמעשה חסד ואמר: פָּתֹחַ תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו וגו'... (טו/ח) ונאמר עוד בהקשר לַשְּמִטָּה: שָמוֹט כל בעל מַשֶּה ידו אשר יַשֶּה ברעהו לא יִגֹּשׂ (טו/ב) כי ברך יברכך ה' בארץ וגו'... (טו/ד). ובשאלת הָעַבְדּוּת נצטוו ישראל, לראות בעבד עברי שנשתעבד עקב חוב שחב לאדוניו, הרי בְּסִלוּק חובו חיב אדונו לשחררו ובכל מקרה בשנה השביעית חיב אדונו לשלחו חפשי חנם, ובשלחו את העבד נצטוה עוד: הענק תעניק לו. כפל הלשון כמו: פָּתֹחַ תִּפְתַּח, או הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ, או הענק תעניק, או נָתֹן תִּתֵּן או עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר ללויים, נועד לומר שאין להסתפק בעשייה חד-פעמית אלא שחיב אדם לחזור ולעשות זאת שוב ושוב, ולא חד-פעמיים, אלא שצריך לעשותם כל אימת שאותו נזקק זקוק לכך. רש"י אף מזהיר את האדם המתחמק ממתן עזרה לנזקק ואומר: אם לא תתן עשוי אתה להיות עני ואביון כמוהו, כי לא לעולם חוסן.

מעמד הגר והתושב בארץ בימים ההם ובזמן הזה

משה אשר יודע כי ישראל יכנסו לארץ שבה נמצאים שבעה עממים, ראה בחזונו, שחלק מהן יתנגד לישראל וישראל יגבר עליו וינהג במתנגדים כאויב שבא להרגך הָרְגּוֹ לפי חרב. אך אם ימצאו גם כאלה מתוך אותם עממים שלא יתנגדו לישראל ויחיו בארץ כגרים, כלומר כאזרחים ותושבים, נצטווינו לקבלם ולא לפגוע בהם וגם לנהוג בהם בחסד ובלבד שיקבלו עליהם שבע מצוות בני נח אלה: לקבל את הדין (ביחס שבין אדם לחברו), לא לברך (בלשון סגי נהור לא לקלל ) את אלוהי ישראל, לא לעבוד עבודה זרה, ושלא יהיו גִּלּוּיי עֲרָיוֹת, ושלא ישפכו דם של זולתם, ולא לגזול, ולא לאכול אבר מן החי (סנהדרין נו/א). ואם יפרו מצוות אלו צריך לסלקם מן הארץ כי בהשארם ישחיתו את ישראל. כי הרי אין מדובר בגר הַמִתְגַיֵּר שקבל עליו עול המצוות לפי תורת משה, אלא מדובר בַּגֵּר הַמִּתְגּוֹרֵר שם ואשר נולד בארץ, או שהובא אליה כעובד. ברם גר זה חיב לקבל עליו לפחות שבע מצוות בני נוח כולל חובות, כדי לקבל זכויות. התורה גם מגלה חמלה רבה לחלשים ולאלה הזקוקים לעזרה. ויש כאן עוד איסור חמור באכילת הדם. והנה למרות זאת גויים העלילו על עמנו באירופה וגם במזרח התיכון "עלילת דם" בכך שאנו שוחטים ילדים נוצריים כדי ללוש בדמם את המצות בפסח. דבר מרושע, כי המעלילים יודעים כי בתורה שכינוי אותה "הברית הישנה" כתוב: רק חֲזַק לבלתי אֲכֹל הַדָּם, כי הדם הוא הנפש ולא תוכל הנפש עם הבשר. לא תוכלנו על הארץ תשפכנו כמים.( יב/כג,כד) ועוד דבר יש בפרשה בדבר החמלה לבעלי חיים, שנאמר: לא תחרש בשור וחמור יחדו (כי תצא כב/י) (כי אין כוחם שוה והנטל יפול על השור) גם ב: לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות כג ו-לד ובמצוה בדבר קן הצפור שבו רֹבֶצֶת האם על הָאֶפְרֹחִים או על הביצים לא תקח האם על הבנים, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח (כי-תצא כב/ו,ז) שלא לצער את האם. ועוד מצוה ב-לשמוח ולשמח את עבדיך-עובדיך ואת הַגֶּר הַגַּר אצלך והיתום והאלמנה. להתייחס אליהם בחמלה ולזכור כי עבדים היינו במצרים, ושם ענונו בעבודה קשה,וצעקנו מרוב סבל, זאת לא נעשה לזולתנו.

חֲמוֹל עַל הֶחָלָשׁ וְרָחֵם עַל הֶעָשׁוּק וְתֵּדַע

לְסַלֵּק מִקִּרְבֶּךָ כֹּל עוֹשֵׂי עַוְלָה וְעוֹשֵׂי רָע

לֹא נָהַגְתָּ כֵּן תֵּהֵא עַל כָּרְחֲךָ לַפֶּשַׁע שֻׁתָּף

וְתֵּהֵא אַתָּה גָּם כְּשֻתָּף לַעֲנִישָׁה נֶחֱשַׂף

וּזְכוֹר תָּמִיד שֶׁאָבוֹתֵינוּ שֻׁעְבְּדוּ אָז בַּנֶכַר

כִּי יָרְדוּ לְחַפֵּשׂ רְוָחָה וְסִיְמוּ זֹאת בַּמִּדְבַּר

כַּךְ דּוֹר דּוֹר שָׁמַע וְלֹא הָיָה לְמֹשֶׁה קָשׁוּב

אִבְּדוּ הָאָרֶץ וְנֶאֶלְצוּ לְהִלָּחֵם לְגָאֳלָה שׁוּב

קוּם הִתְנָעֵר יִשְׂרָאֵל מִתַּרְדֶּמֶת וְאַשְׁלָיָה

כִי אֶפְשָׁר חָלִילָה שֶׁיִּקְרֵה מַשֶּׁקָרׂה וְהָיָה

וּשְׁמוֹר עַל הָאָרֶץ שֶׁנְּתָנָהּ לָנו ה' נַחֲלָה

כְּדֵי שֶלּאֹ נֵאָלֵץ לְהַתְחִיל הַכֹּל מְהַתְחָלָה

עֵינֵינוּ הָרוֹאוֹת שֶׁלא הִפְנַמְנוּ דִבְרֵי מֹשֶׁה

יֵש וְהַפֶּשַׁע וְהָעַוְלָה מִתְרַבִּים וְאֵין מַמְשֶׁה

וְאִם בָּאֲרָזִים נַפְלָה שַׁלְהֶבֶת נִזְכּוֹר וְנַזְכִּיר

הֵאַךְ יִתְגַבֵר הָעָם וּמָה יַעֲשׂוּ אֵזוֹבֵי הַקִּיר

נָקוּם וְנִתְנָעֵר מִן הָרֶפֶשׁ שֶׁדָּבַק בְּחֶלְקֵנוּ

לְמַעַן שֶׁלֹא נֵבוֹש וְלֹא נִכָּלֵם בְּמַעֲשֵׂי יָדֵינוּ