הפעם, דווקא ליבסקינד חייב התנצלות

אני קורא חלק לא מבוטל מהדברים שכותב קלמן ליבסקינד במעריב. ברוב המקרים עמדתו ונימוקיו מבוטאים בסגנון רהוט, מנומקים ומשכנעים. נתקלתי השבוע ברשימתו "גלנט חייב הסבר",¹ בה הוא מתייחס לדבריו של יואב גלנט, שטען בראיון פומבי, כלפי מבקר המדינה השופט בדימוס לינדנשטראוס, והיועץ המשפטי וינשטיין - שניהם ל"שעברים" שטיפולם בעניינו,² - שנסחטו ע"י גורמים מסוימים, כאשר קבעו את עמדותיהם באותה סוגיה. קביעתם הייתה הגורם הישיר והעיקרי שהביא לביטול מינויו לרמטכ"ל, לאחר שזה אושר כבר בממשלה. בהקשר זה ראוי להזכיר שליבסקינד היה בין הכתבים החוקרים שפרסמו בשעתו את הסיפור, ונראה שהוא מחזיק עדיין בדעה וברושם שהתגבשו אצלו בעת שעסק בתחקיר המקורי.

לאחר כל "ההצגות" שראינו מאז ועד היום במינויים לתפקידים בכירים מאוד בשירות הציבורי - קצינים בכירים בצבא, מפכ"לים במשטרה, שופטים ובעלי תפקידים אחרים - "אינני נופל מהכיסא", כדברי ליבסקינד, למשמע דבריו אלה של גלנט. לנוכח השיטה הקלוקלת על פיה מתמנים בכירי השירות הציבורי, שאינם נבחרי-ציבור, לתפקידיהם, הטענה שמעלה גלנט סבירה לא פחות מהאפשרות שנותני חוות הדעת לגביו בשעתו עשו את עבודתם נאמנה.

בדיעבד דומני שנעשה לגלנט עוול בכך שמינויו, שכבר אושר בממשלה אך טרם הגיע לכלל מימוש מסיבות טכניות של לוח זמנים גרידא, בוטל בגין טיעונים שלא היה בהם דופי עד כדי כך שלא הומלץ ע"י הבודקים לפתוח בגינם בחקירת משטרה כמקובל בעבירות דומות. עבירות על החוק מחייבות חקירה לשם קביעה אם יש בהן כדי להצדיק הגשת תביעה משפטית. אסור שהפסילה תהיה הענשה על יסוד "שמועות" שמחליפה את חזקת החפות ואת סדרי הדין המקובלים; במיוחד לא בפרשת דרכים כל-כך משמעותית כמינוי רמטכ"ל הצבא.

גלנט שנפסל אז בגין התהליך המפוקפק שהתנהל כלפיו, שימש לאחר מכן בתפקידים שונים ובכללם שר בממשלת ישראל, בראשות נתניהו ובחסות "הצדיק הגמור" ושומר החותם המשפטי משה כחלון. כיצד מוסברת באופן רציונלי "פתלתוֺלת" מפולפלת זו?!

הבעיה המרכזית העולה מסיפור המעשה כולו היא שהתהליך איננו מספיק חשוף לציבור. מוסרי המידע אינם נחשפים ואינם נושאים באחריות למעשיהם. שיקולי מקבלי ההחלטות, אינם נמסרים לציבור כחלק מההחלטה עצמה. בתנאים אלה, עשויות ועדות הבדיקה להפוך מכלי קונסטרוקטיבי לבדיקת מידע רגיש ושקלול גורמים ונתונים הנוגעים לכישורי המועמדים והתאמתם לתפקיד, לבור יקוש, הנכרה על דרכם של המועמדים בכדי להכשילם ע"י יריבים אישיים או פוליטיים, בדרכם לצמרת. ועדות הבדיקה - ככל שמסתבר מהפרשיות של השנתיים האחרונות, ובמיוחד בעניין מפכ"לי המשטרה (ועתה גם במינוי שופטים) - אינן מסוגלות עוד לעשות את ההבחנה הדרושה בין רכילות אישית לבין התאמה פונקציונלית.

המסקנה שלי מצפייה בהתרחשויות אלה היא שיש לשנות את ההליך מיסודו. הבחינה האישית תעשה בוועדת אתיקה שתמונה לכך אד הוק ע"י השר הממנה. בחינת ההתאמה בשילוב עם ממצאי הוועדה האתית יובאו לשימוע פומבי בפני אחת מוועדות הכנסת, (או ועדת כנסת מיוחדת שתוקם לעניין אישור מינויים) וההחלטה הסופית, ללא אפשרות ערעור נוספת, תיפול בקבינט או במליאת הממשלה, לפי החלטת ראש הממשלה.

לאור זאת, אני שולל את תביעתו העיתונאית של ליבסקינד מגלנט שיבאר את כוונת דבריו או יתנצל. אני שולל גם את טיעונו בעניין הגשת בג"ץ על-ידי גלנט בגין פסילתו. בג"ץ הוא ערעור של היחיד על עוול שנעשה לו ע"י רשות שלטונית ממלכתית. לא הייתה כאן תביעה לקבל מנוי שלא ניתן. התביעה הייתה לבטל את ההחלטה ששללה ממנו מינוי ללא סיבה ראויה.

מינוי רמטכ"ל לצה"ל חייב להיות מושתת על רגליים מוצקות. לאחר שניתן המינוי, את ביטולו יש להשתית על רגליים מוצקות כדבעי, דבר שלא התקיים לטעמי במקרהו של גלנט.